“נהיגה תוך כדי שינה”
דבר ראשון, אל תנסו את זה בבית. עשיתי את זה תחת תנאי עייפות קשים עם כלי שאי אפשר ממש לרסק, בשטח פתוח כמעט לחלוטין ועם מלווה שדאג שאני לא עושה שטויות. ולא, גם כשיש לכם את כל זה, לא כדאי לעשות את זה על הכביש. וסיפור שהיה כך היה…
קרה לי פעמיים שאני זוכר שנרדמתי בתוך טנק כשזה לא היה בדיוק תקני לעשות את זה.
בפעם הראשונה הייתי תותחן בצמ”פ. זה היה אחרי יום שלם של תרגולים, יריות, ריצות, הרבה בוץ והמון חפירה בבוץ. אני חושב שגם באותו היום שברנו את השיא האישי שלנו בהפיכת טנק לגבעה ובחזרה שוב. ואני חושב שגם באותו יום יריתי בבזנט בלילה, במרחק של קילומטר, בלי ראיית לילה, ופגעתי.
בכל מקרה, זה כבר היה בלילה, עשינו תרגול של עלייה לעמדה וירי ואז חזרה חזרה למשטח התרגול. התפקיד של התותחן בטנק, בזמן שהוא לא יורה בדברים, הוא לשמור על התותח מכוון לתוך הגזרה. בדרך כלל, כשהנשקים פרוקים אז הגזרה היא שעה 12. ולא רק שיורדים עליך אם אתה לא שומר עליו יציב, סביר להניח שגם תקבל בעיטה ונזיפה. באותו מקרה, סיימנו כבר את התרגילים שלנו ללילה והיינו צריכים לחזור חזרה למשטח שהיה כמה מאות מטרים בנסיעה ישירה מאחורינו.
אני לא זוכר את הדרך מהעמדה למשטח, פשוט וכך, לא זוכר. הנסיעה לא הייתה בדיוק ישרה אבל לא קיבלתי בעיטה או צעקה אז אולי שמרתי על התותח יציב תוך כדי שינה. אני מניח שככה מרגיש זמן חסר כי יש שם לפחות דקה שנעלמה לי.
המקרה השני היה כבר בקמ”ט. זה היה דיי מוקדם במחזור ואנחנו יצאנו לשטח לאמן את כולם במקצועות שהם לא מקצועות המקור שלהם. אני מאוד אוהב לנהוג אז מאוד התלהבתי לעשות את זה עם מכונה ששוקלת כמה עשרות טונות אבל זזה כמו צ’יטה. אחרי ארוחת הצהריים בערך נכנסתי לתא הנהג, ולא יצאתי ממנו עד שחזרנו חזרה למשטח של כולם. בסביבות שבע בערב כבר התלוננתי שאני הרוג מעייפות ושיתנו לי משהו אחר לעשות אבל הגנן לא נתן לי לצאת. טיפה יותר מאוחר הגעתי למצב של נהיגה תוך שינה. כמעט.
מה שקרה הוא שאנחנו עולים לעמדה אז המפקד אומר ‘קדימה מהר’. אני מכניס להילוך ודוחף בגז. אומרים לי לעצור אז אני עוצר מוציא מהילוך, תופס בלם, נשען ונרדם. אומרים ‘אחורה מהר’ אז אני משחרר בלם, מכניס להילוך ודוחף בגז. וכן הלאה. טבלאות ירי לא מולאו באותו הלילה.
וכשחזרנו למשטח ניסינו להחליף בוגי לאחד הטנקים תחת אורו של זרקור יד יחיד. תוך כדי ארוחת הערב.
Posted in No Category, Stories of My Life by Eran with 7 comments.
זמן שנעלם, או שאתה זוכר התעוררות? כי זמן ש”נעלם” יכול להיות גם במצב שבו אתה ער אבל ללא מודעות – כלומר המוח שלך מבצע תהליכים אוטומטיים באופן עצמאי, בלי “פיקוח” שלך. אלה יכולים להיות דברים מאוד מורכבים (אפילו יותר מנהיגה), ובכלל לא תדע שעשית אותם. אני, למשל, נוטה רגע אחרי שאני שולחת SMS לחוות “היי! מה בכלל כתבתי שם? אני לא זוכרת שכתבתי בכלל, אז איך יכולתי לשלוח?” פחות מסוכן מלנסות לנהוג (למרות שחלק מהסמסים האלה היו… בעייתיים משהו), אבל עדיין פעילות מורכבת שתוכננה על ידי (אני צריכה לשלוח הודעה בנושא הזה לאדם הזה) אבל מה ביצע אותה… טוב, זו אחת הסיבות שאני לומדת קוגניציה, לא?
יש הבדל בין “זמן נעלם” לעשיית דברים תוך שינה.
אני זוכר נסיעה לעפולה שבה לא הייתי מודע בערך חצי מהדרך (מקצת לפני צומת בית השיטה ועד אחרי צומת נבות.
תפסתי את עצמי ותהיתי איך לעזאזל הגעתי לשם…
אבל אין כמו שינה בעיניים פקוחות… פעם בשמירה קצין התחיל לדבר אלי מול הפנים ורק באמצע התעוררתי :P
אני מכיר את המקרים האלו של תהיה מה עשיתי אחרי כמה דקות של פעולה ללא מחשבה. אבל זה היה פשוט זמן שנעלם. זה היה כאילו התעלפתי וחזרתי להכרה.
המקרה של “נהיגת צריח” מתוך שינה מוכר לכל תותחן מרכבה – לפחות אלה שלמדו תותחנות במסלול רגיל: פשוט אין זמן לישון ונסיעה ארוכה (ז”א יותר מדקה וחצי ;-) ) היא פשוט הזדמנות מעולה להתעפץ. בזמני ל-2ים לא היה מגן ברך לתותחן ופשוט שמת את הברך על הויורס ותת לאינסטיקטים לעשות את העבודה בזמן שהמוח ישן – וכמובן היה את המקרה שכמעט איבדתי את הברך בסיבוב חזק…
אני פעם נרדמתי בנהיגה אחרי תורנות בכירורגיה שבה כמעט ולא ישנתי (בניגוד לתורנויות בפנימית ששם באמת לא ישנתי), ופעם אחת אחרי תורנות בתור סטודנטית.
בשתי הפעמים הבנתי שאני מתעפצת כאשר שמתי לב שהאוטו גולש לי לשוליים כל הזמן.
אה, מה שרציתי להגיד זה שבגלל ההתנסויות ההן היום אני לא נוהגת אלא נוסעת בתחבורה ציבורית.
(אוי העייפות הזאת..)
זה כבר מסוכן. לפחות בטנק יש עוד אנשים ששמים לב, הוא מאיט מאוד אם לא לוחצים על הדוושה ויש מעצור חרום.