ג’יני…
כן, תייגתי את זה תחת Humanity.
23:40 – מה שאני חושב הוא שאני יכול להוציא לה קרציות אבל מחר זה כבר לא ישנה. ואני חושב על כך שהיא לא באמת יכולה לדעת מה הולך לקרות מחר. ואני חושב על הפעם היחידה, מתישהו בגיל 11-12, שלא הייתי נחמד אליה. ואולי הייתי יכול לתת יותר, להשקיע יותר.
החלטתי להישאר. לפחות לתת לה את הלילה הזה. לפחות עד שארדם. יצאנו איתה לטיול לילה אחרון.
1:00 – ג’יני הלכה לישון. אני עדיין ממיין זכרונות ישנים.
2:40 – הוצאתי לה עוד קרציה. וכנראה שהולכים לישון. וזה לא אומר שחוזרים אלי לדירה.
9:30 – השכמה. עוד מעט זזים. והשאלה שעוד נותרת: מה עושים אחרי? איך החיים שלנו יראו אחרי? בטח שפחות שערות בבית. אני עדיין חושב שצריך לשרוף ולשמור את האפר או אולי לפזר את האפר אבל לשמור את הקולר.
10:00 – יצאנו.
11:01 – ג’יני כבר לא איתנו.
11:26 – ג’יני באדמה. הקולר אצלי ביד. וכל מה שאני מצליח לחשוב הוא שהיה ועדיין מגיע לה יותר.
עדכון מאוחר – אני לא יכול שלא לחשוב על כך שזה השפיע עליי יותר מעל כולם. בשביל אמא היא הייתה חיית המחמד. בשביל אבא היה הייתה סוג של fixture. אילן לא התחבר אליה בכלל. עודד אהב אותה אבל הוא היה לרוב נעדר בשנים האחרונות. עמיחי אהב אותה בדרכו שלו ואפשר לראות את זה. אבל מעל הכל… בשבילי, היא גידלה אותי באותה מידה שאני גידלתי אותה.
Posted in Humanity, No Category, Thinking Out Loud by Eran with 1 comment.
*חיבוק*
גם אותי גידל פעם כלב: ממזרי ומעורב, שגדל ברחוב והיה בורח אליו לימים שלמים כשבא לו להתרוצץ, מבריק, נפש חופשיה, טוב לב, בעל אישיות ונשמה וחמלה… הוא מת כשהייתי בת 12 בערך. ואני עדיין מתגעגעת. החיים מלאים כאב וגעגועים, בילט אין. לכל היצורים החיים שנגעו בהם ואינם, ובסופו של דבר, אם יש לנו מזל, אלינו.
זה היה מעודד בראש שלי. אני לא בטוחה אם זה באמת מעודד כאן בחוץ.