אני חושב שאני יודע
או לפחות, אני חושב שיש לי השערה: למה יום הזיכרון, יום העצמאות ואפילו יום השואה כל כך חשובים לי.
Legacy.
מורפיקס מציע לי לתרגם את זה כמורשת, אבל זה לא נשמע נכון. גם נחלה וירושה לא נשמע כל כך מתאים אבל בגלל שזה נשמע מאוד פיזי. אני מדבר על משהו פחות ממשי.
מההתחלה: אני קורא הרבה יותר מדי פעמים על אנשים שלא יודעים את העבר שלהם. הרבה ברשת ה-NotAlways אבל גם במקומות אחרים כמו בקטעים ששולחים לי דרך הרשתות החברתיות. ואני מניח שאני נחשף לכמות גדולה מאוד יחסית לכמות האמיתית הקיימת באוכלוסיה אבל זה עדיין מטריד. אנשים צריכים לדעת מאיפה הם באו, איך הם קיבלו את החיים שלהם כמו שהם ומה נעשה לפניהם כדי שיוכלו לקבל את זה.
אני קורא, למשל, על אנשים ללא כבוד לאנשים במדים, למשרתים של המדינה, לניצולי זוועות, אנשים שסבלו ושנלחמו ונלחמים ועובדים בשביל שיהיה לנו את מה שיש לנו. אנשים לוקחים כל כך בקלות ובצורה מובנת מאליה את העובדה שיש להם ארץ משלהם וגג מעל הראש ומדינה שתומכת ומגינה עליהם. פשוט לא מבינים את כל מה שנעשה בשביל להגיע עד הלום. וכתוצאה, אנשים כאלו הם לרוב אנוכיים, מרוכזים בעצמם וחסרי יכולת לתרום לטובת כולם.
אני זוכר שיצא לי לדבר עם כמה אנשים לאחר הבחירות והגענו לנושא של למי הצבענו. אני הצבעתי מרצ. לא מתבייש בזה או מרגיש צורך להגן או להסתיר את זה. מרצ הייתה ועדיין המפלגה שהכי מתאימה לעקרונות שלי. הם הצביעו ליכוד והבית היהודי. והתחלנו, כמובן, להתווכח על זה. אנשים אינטליגנטיים, מחונכים, נעימים ובעלי השכלה ואני חושב לעצמי, למה לכל הרוחות הם מצביעים ככה? אנחנו הרי כל כך דומים. אבל אם באמת מקשיבים וחושבים על זה, מבינים למה הם הצביעו ככה. וכן, לקח לי כמה חודשים להבין את זה: ביבי טוב להם. לאנשים מהמעמד הבינוני פלוס, עשירון שש ושבע, עדיף להצביע לביבי כי המדיניות שלו מיטיבה להם ישירות. וההבדל היחידי שהצלחתי לראות הוא האנוכיות. הם הצביעו מה שהצביעו כי הם חשבו על מה מועיל להם, מה ישפר את המצב שלהם. אני הצבעתי כי אני רוצה שלכולם יהיה טוב יותר אני רוצה לשפר את המצב שלי, המצב הממוצע והמצב הכי גרוע. ויש לי גם רשומה לחודית על זה שתצא מתישהו בשבוע הבא.
אז הרעיון שלי עם Legacy הוא ללמוד מאותם אנשים שהקריבו. להכיר את ובהקרבה שלהם שנעשתה בצורה חסרת-אנוכיות לחלוטין, לטובתנו, לטובת משפחתם ועמם והדורות הבאים. זה העיקרון שמנחה אותי וכנראה גם הסיבה למה אני תומך בתוכנה חופשית. כי אני מאמין בלתת ולא לקחת. אני מאמין שעולם שעובד על לתת כמה שאפשר ולא לקחת כמה שאפשר יהיה טוב יותר ופורה יותר. וחשוב לזכור את זה. חשוב לזכור את מי שהיו פה לפנינו ונתנו כל כך הרבה והתוו את הדרך. ובמיוחד את האנשים שנתנו הכל עד שלא נותר דבר לתת חוץ מאת הדבר האחרון. יש אפילו אחד מחללי הקיבוץ שהיה שריונר, נפצע בשעות הראשונות של המלחמה והמשיך להילחם למרות זאת עד שנהרג מאוחר יותר באותו היום. בן אדם שנתן כמעט את הכל אבל זה לא היה מספיק והוא נתן את הכל.
וזאת כנראה הסיבה למה זה כל כך נוגע בי וכל כך מרגש אותי. כי זה אחד מעמודי התווך, אם לא העמוד, שבונה את מרכז האישיות שלי. ועכשיו הגעתי להשלמה הזאת. בניגוד לשנים קודמות בהן ממש בכיתי בשני הטקסים, הפעם לא בכיתי. העצב היה שם אבל הוא לא היה כל כך חזק, הוא היה מכוסה בשמיכה של השלמה, של הבנה, של הוקרת תודה. וזה המקום שאני נמצא בו כרגע. כן, אני עצוב על כך שיש לי סבא ודוד שמעולם לא הכרתי, אנשים שאם עדיין היו איתנו, או לפחות היו איתנו כמה שגופם היה מאפשר להם, היו משנים לחלוטין את המבנה של המשפחה שלי – לטובה. אבל מעבר לעצב הזה, אני מבין, אני לומד.
ומעל הכל, אני אסיר תודה. אני מלא שליחות. ואני חושב שהדבר היחידי שאני יכול לעשות כדי להוקיר את מה שהקריבו ולהודות על המתנה שקיבלתי הוא להקדיש את החיים שלי לשיפור העולם, הארץ והמקום שבו אני חי, לעשות משהו כך שיהיה יותר טוב למי שיבוא אחריי.
תודה.
Posted in Humanity, No Category, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.