קאמינו דה סנטיאגו – מתחילים ללכת
2015-09-23
התחלנו ללכת מפאלאס דה ריי כולנו ביחד. זה היה בערך בשמונה בבוקר. שמונה בבוקר בספרד שווה ערך לכשש בבוקר בארץ רק באמת קר. אני לא יודע מתי אתם ראיתם לאחרונה את רצועת ונוס בשמונה וחצי בבוקר אבל התשובה שלי לזה היא לא.
הלכנו כל המשפחה, זאת אומרת שרוכבי האופניים בעיקר חיכו והאיטו. אבל המדיניות שלי היא שכמעט כל דבר שטוב לעשות אז טוב יותר לעשות ביחד.
וככה עשינו כמה שעות עד שעצרנו לארוחת צהריים מוקדמת בבית קפה קטן. התנפלנו על הגליציאני המסכן שמונה איש, שלושה סוגי משקאות חמים וארבעה סוגי כריכים. נגיד רק שלקח קצת זמן עד שכולם אכלו והיו יכולים לצאת.
כדור תמונה (הערפל הוא לא רק שגיאות לכידה)!
לא הרבה אחרי, החלטנו להתפצל. ההולכים הלכו ורוכבי האופניים המשיכו קדימה. ולא הרבה אחרי זה, כנראה בגלל שניסיתי להפעיל מעקב פעילות ולצלם תוך כדי, מת לי הטלפון. אני ומעין המשכנו הכי מהר קדימה. אבל לא באמת מיהרנו. רק התקדמנו בקצב האופניים. אז בירידות זה ממש קל וכיף ובעליות… מסתדרים. באיזה שהיא נקודה גם החלטנו לעצור לרגע כדי לאכול וכדי שאני אוכל לנוח צהריים.
וכשקמתי, מעין רצתה מיץ תפוזים. ועד שהספקתי לארגן את הספרדית שלי לכיוון משהו שדומה לשתי כוסות מיץ תפוזים אז אבא שלה השיג אותנו. אז המשכנו לרכב ביחד כשכל אחד עוקף את השני כל כמה זמן. פגשנו אנשים מעניינים, ראינו מקומות מגניבים (הטלפון שלי מת אז אין תמונות) וחצינו כמה ערים וכמה גבעות. אבל כשהגענו לריבאדיסו וכבר נהיה מאוחר הבנו שאולי לא נספיק לסיים את שני המקטעים שתכננו באותו יום. אז חיכינו לשי שיגיע במחיאות כפיים ותרועות “מאמה מיה!”. משום מה, הוא נהיה סוג של קמע למזל טוב בשביל הרבה מההולכים. וביחד החלטנו שאכן מאוחר ואולי כדאי לדלג על החלק הבא ישר לפדרוזו.
אז קיפלנו את עצמנו, עלינו על האוטו ונסענו אל המלון הבא. אכלנו ארוחת ערב בבית קפה/מסעדה שליד שם מצאתי פיצה בין הטובות שאכלתי ולמברוסקו בין הגרועים ששתיתי. אחרי זה כבר עייפנו והלכנו לישון.
Posted in Life, Maayan, Me by Eran with no comments yet.
קאמינו דה סנטיאגו – התחלה קשה
2015-09-20
ביום שישי בבוקר ארגנתי את הדברים האחרונים שאני צריך, ארזתי את התיק, סידרתי קצת, הכנתי את הבית בשביל חן שבאה לשמור על מוצארט. הסברתי לה כל מה שיכלתי לחשוב שצריך לגבי הדירה ומוצארט ואיך שהוא שכחתי את הדבר הכי חשוב: הסיסמה לרשת. וכשיצאנו להוציא את מוצארט אז שכחתי שאת המפתח כבר שמתי בתיק ולא לקחנו את המפתח השני. אז הקפצתי את בעל הבית שלנו לעזרה והוא, כמו סופר גיבור, זינק לחלץ אותנו מהצרה. אחרי הכל הצלחתי להגיע לרכבת עם כמה דקות הפרש.
המעבר בשדה התעופה היה קל ממה שחשבתי אבל כשהגעתי לטרמינל, סיפרו לי שכבר לא מגיע לי להיכנס לטרקלין דן. :-(
בסוף אכלתי בבורגר ראנץ’. נו, טוב. הטלפון שלי כבר לא ממש תפקד אז הייתי צריך לכבות אותו לטיסה. נאלצתי להסתפק בלנמנם ולקרוא ישראל היום משומש (פתרתי את הסודוקו הבינוני אבל הצלחתי לדפוק את הקשה). והאוכל בטיסה היה בסדר. לא מי יודע מה.
הנופים היו סבבה.
יצאתי משדה התעופה במדריד בזמן שיא, הטענתי קצת את הטלפון והלכתי לחפש את הרכבת לתחנת רכבת. עם שעתיים לפניי, הנחתי שיש לי מספיק זמן. מה שלא הנחתי הוא שיש שביתת רכבות.
אז לקח לי קצת זמן למצוא את תחנת הרכבת, לקח קצת זמן להגיע לשם, רק אז אמרו לי שיש שביתה והרכבות אולי מאחרות, לקח קצת זמן להשיג כרטיס למטרו (שהייתי יכול לקחת שתי תחנות קודם) וכשהגעתי לתחנת קישור, לקח לי זמן למצוא את הרכבת הנכונה, כנראה פספסתי אותה בדקה או שתיים, ועד שהשנייה הגיעה לתחנה הסופית, ועד שהספקתי לרוץ לרציף, הגעתי בדיוק בזמן בשביל לראות את הרכבת עוזבת את התחנה.
לאחר בירור בשירות הלקוחות, ושיחה עם מעין דרך ממשק HTML בסיסי של Gmail שרץ על Explorer ישן על חלונות XP במחשב של החברה, הבנתי שאין ברירה אלא להישאר ללילה ולקחת רכבת על הבוקר.
אז התיישבתי בתחנה והתכוננתי ללילה ארוך. אבל באחת סילקו אותי מתחנת הרכבת. אז הלכתי למטרו. ובשתיים סילקו אותי מהמטרו. והמלון שליד התחנה לא היה מוכן לתת לי פשוט לשבת שם שעתיים. אז חזרתי חזרה למטרו – סך הכל, זה לא ממש נעול. ובשלוש וחצי מצאו אותי המנקות ולפחות סידרו לי מקום לשבת שבו לא יראו אותי. מדריד, כך אמרו, לא בטוחה כמו שגרמו לי להבין. בסביבות ארבע וחצי, אמרתי להם תודה וחזרתי לתחנת הרכבת שנפתחה מחדש. שם נמנמתי עוד עד בערך שבע, הוצאתי כרטיס חדש לרכבת ובעיקר ישבתי וחיכיתי עד תשע.
לצערי, ביום שבת, חנות הסלולרים לא נפתחת עד עשר אז לא יכולתי לקנות כרטיס. עליתי על הרכבת. לא רכבת שינה אבל הצלחתי לנמנם בכל מקרה. אבל הרכבת הזאת לא מגיעה עד איפה שהייתה צריכה. היינו צריכים לעצור בדרך כדי לקחת אוטובוס למקום שבו היינו צריכים לקחת עוד רכבת לתחנה שהיינו צריכים להגיע אליה בהתחלה. שם היו לי בערך עשר דקות לפני… שצפיתי ברכבת ממדריד מאחרת בחצי שעה אז ברכבת שאני הייתי צריך.
ורק לאחר כל התלאות האלו, הצלחתי להגיע לפונפראדה בארבע אחר הצהריים, בערך 11 שעות מאוחר יותר מהתכנון המקורי. שם התאחדתי עם מעין שוב והצטרפתי אל המשפחה המטיילת. קנינו לי אמפנדה לנשנש כי, אם כן או לא שמתם לב למה שכתבתי, לא אכלתי מאז הטיסה. נסענו חזרה לעיירה שבה היתה העצירה של המסלול, התארגנו, נחנו, נשנשנו והלכנו לישון.
אבל הנופים היו סבבה.
Posted in Life, Maayan, Me by Eran with no comments yet.
החופשה בספרד
באיחור משהו, אני הולך לפרסם, לאורך הימים הקרובים, את מה שכתבתי לגבי החופשות שלנו שעוד לא שיחררתי.
אז זה הולך להופיע כאילו זה קרה עכשיו אבל זה בעצם לפני כמה שנים. אני אוסיף בראש כל רשומה את התאריך שבה היא הייתה אמורה לצאת.
Posted in Life, Maayan by Eran with no comments yet.
במשחקים Tropes עשרה
אז IGN פרסמו כתבה עם 10 ה-Tropes שצריך כבר להיפטר מהם. אני קצת מסכים ובעיקר לא מסכים.
1. אני לא מסכים שצריך להיפטר מהלוגים והפתקים לגמרי. אבל כן אפשר לשפר את ההגיוניות שלהם. דבר ראשון, אם זה קולי אז צריך להיות אפשר לנגן את זה ולהמשיך לשחק בלי שפס קול אחר יקטע את זה בהמשך. זה משהו ש-Subnautica עושה טוב. אפשר לנגן ולהמשיך. ואם יש עוד פס קול, הוא לרוב יחכה. ואם זה מסמכים אז זה צריך להיות מרוכז ולא מבולגן כאילו מישהו כתב יומן ואז פוצץ אותו לכל חדר אפשרי.
2. אני בכלל נגד cut-scenes שנועלות את השליטה כשאני בבירור הייתי עושה משהו אחר. זה בעיקר הציק לי ב-Rage 2. כשידעתי בדיוק מה איריס הולכת לעשות ורציתי לקטוע אותה באמצע אבל אי אפשר. אני לא מבין מה הבעיה. מעולם לא שיחקתם Half Life? זה יצא ב-98′. ושם, היית יכול להישאר להקשיב או ללכת. והיית יכול גם לירות במדענים.
3. הגרסה של באטמן ל-Detective Vision הייתה מפגרת. אני כמעט ולא זוכר את Arkham Asylum בצבעים נורמלים. וב-Arkham City ו-Knight הם ניסו לגמול אנשים מזה. אבל אין עם זה דבר רע באופן כללי. זה רק צריך להיות דומה ל-Mirror’s Edge, Deus Ex או Rage 2. הדברים לא באמת אדום בולט, צהוב בולט או ורוד בולט, אבל זאת דרך טובה להדגיש משהו שהדמות, או שהמכניקה של המשחק, יודעת ואנחנו לא בהכרח וזה מגשר את הפער יופי.
4. אני דווקא אוהב את הרעיון של המיני-משחקים האלו. אבל הם צריכים להיות רלבנטיים. למען האמת, רוב האלו של Spiderman היו גרועים. המיני-משחק של לפרוץ מכונות ב-Bioshock? זה פשוט Pipe Dream. אבל אם המשחק הוא משחק התגנבות וגניבה, ובשביל לפרוץ את המנעול צריך לסדר את השיניים בדיוק על ידי כמה כלים שצריך להחזיק יציב (בונוס נקודות עם עושים את זה עם בקרת תנועה ו/או במציאות מדומה), וזה נהיה יותר קל ככל שהמיומנות של הדמות עולה, זה נשמע נהדר. אם סתם בא לכם לדחוף עוד משחק סטודנטים שנה א’ לתוך ה-AAA שלכם בשביל להאריך את זמן המשחק, עזבו. פשוט גלגלו קוביה ברקע ותגידו לי מה יצא. כמו כן, עזבו אתכם ממרוצים במשחקים שאינם משחקי מרוצים. אף אחד אוהב את זה.
5. עם זה אני מאוד מסכים. בכל נקודה, במיוחד בתפריט בהתחלה, צריכה להיות אפשרות: ‘תפסיק ללמד אותי לשחק’. כי אולי אני חוזר למשחק מחדש, אולי אני מנסה לעשות Speedrun, אולי אני סתם אוהב לגלות הכל בעצמי. בנוסף לזה, בכל נקודה גם צריכה להיות אפשרות של: ‘תזכיר לי איך משחקים את זה ומה קרה עד עכשיו’. כי אני לא היחידי שחוזר למשחק אחרי שלושה חודשים ומנסה להמשיך במקום בו עזבתי.
6. פה אני גם מסכים. אם זה לא חלק חשוב במשחק והדמות לא אמורה להיות טובה בזה, בסדר, שטיפוס יהיה קשה (רק לא Getting Over It קשה). אבל אם זה חלק עיקרי והדמות אמורה להיות טובה בזה, זה צריך להיות מהיר ואלגנטי. אני מצפה שהנסיך הפרסי, לארה קרופט, ניית’ן דרייק ובמיוחד כל ג’דיי יהיו מאוד טובים בזה. פה אני דווקא חושב ש-Assassin’s Creed מצליח. כל עוד לא מדובר בטיפוס-קפיצה-סיבוב-35-מעלות-תפיסה-הנפה שצריך לעשות תוך 2.6 שניות, זה מאוד זורם. והבנתי שמ-Unity זה אפילו יותר טוב.
7. זה אני דווקא אוהב. זאת טקטיקה נהדרת ו-trope מצוין בכל מקום. רק, כמובן, צריך שהתמה של המשחק תתמוך בזה. אחד הדברים שדווקא מאוד אהבתי ב-Assassin’s Creed, עוד מהראשון, הוא שכל הדברים שהמתנקש צובר זה ציוד. הוא כבר יודע את כל הטריקים ויודע מה לעשות. הוא רק צריך את הציוד שלו. וכשלוקחים לו אותו (כי הוא לא התנהג יפה), הוא חוזר למשבצת אפס וצריך לאסוף הכל מההתחלה. מצד שני, כמו בסדרת ארקאהם, אם כבר יש את כל הציוד, אפשר להמשיך לשחק בלי להכריח להשיג את כולו מההתחלה.
8. אני דווקא אוהב Crafting. אני אוהב את החקירה של העולם ושל עץ האפשרויות ולגלות מה עוד אפשר לעשות. מצד שני, למה אני צריך לצאת ל-wiki חיצוני בשביל לדעת משהו? ולמה אני צריך לסדר את המרכיבים בצורה מסוימת בשביל לקבל את מה שאני רוצה. זה עוד משהו ש-Subnautica עושה מצוין, במיוחד אחרי שמתקינים את ה-mod של ה-autosorting: צריך לסרוק דברים כדי להיות מסוגל לייצר אותם ואז הם זמינים. חוזרים לבסיס עם חומרים, שמים אותם ב-Autosorter וה-Fabricator כבר שולף מכל מה שזמין בבסיס. רק צריך להגיד לו מה אני רוצה לייצר.
9. עם זה אני גם מסכים. כל דיאלוג או מונולוג דו-כיווני צריך להיות בר-דילוג. זאת בעיה שלי אם אני לא מקשיב ולא יודע דברים חשובים. וגם, תתייחסו למי שכבר ראה את כל זה ורק רוצה להגיע לאקשן. ובאותו הקשר, כל כפתור, כולל הכפתור לדלג, צריך להיות בר-כיוונון מהאפשרויות. ואף פעם על תניחו איך המשתמשים שלכם עושים דברים. אני כיוונתי את המקשים ב-Rage 2 אבל האופנועים עבדו עם מקשים ברירת מחדל אז לא יכולתי להשתמש בהם. Hob בכלל לא היה אפשר לכוון. המשחקים של Telltale היו מגניבים אבל כל פעם שניגשתי לאחד פחדתי מהמקשים שאי אפשר לכוון. זה כבר בלתי נסבל.
10. תחזוקה זה דווקא טוב. אם זאת מכניקה חשובה. זה שב-Death Stranding דברים כל הזמן מתפרקים זה חלק חשוב מהעולם. זה שבמשחק רומנטיקה צריך לעבוד על מערכות היחסים זה מאוד מתאים. זה שבמשחקי השרדות צריך לשים לב לבריאות, לאוכל ולמים, זה מאוד רלבנטי. ומצד שני, בהתאם, צריכה להיות אפשרות לא להתעסק בזה. עוד נקודה טובה ל-Subnautica בו אפשר לשחק עם כל המדדים כמו שהתכוונו או שאפשר להגיד, ‘לא בא לי כל הזמן לדאוג למים ולאוכל כי אני רוצה לחקור בחופשיות’ וזהו.
11. אני רוצה להוסיף עוד משהו שמאוד מציק לי ואני יודע שמציק לעוד אנשים: פעולה שדורשת החזקת כפתור. למה? מאיפה זה הגיע? למה זה טוב? נתקלתי בזה בכמה מקומות אבל זה בעיקר הפריע לי ב-No Man’s Sky. בשביל להרים משהו אני צריך להחזיק את הכפתור חצי שנייה? בשביל להיכנס לחללית צריך להחזיק את הכפתור? בשביל לסחור? בשביל להתקין טכנולוגיה? בשביל לייצר חומר חדש? אתם יודעים כמה חצאי שנייה כאלו היו ולכמה זה מצטבר כשמשחקים 3, 4, או יותר שעות? זה בזבוז זמן משווע. מילא בקשת אישור אם הולכים לעשות משהו דרסטי אבל החזקת הכפתור זה משהו מעצבן, מטומטם, that we need to disinvent.
Posted in Gaming, Less Interesting News, Practice, Thinking Out Loud by Eran with no comments yet.