קאמינו דה סנטיאגו – התחלה קשה
2015-09-20
ביום שישי בבוקר ארגנתי את הדברים האחרונים שאני צריך, ארזתי את התיק, סידרתי קצת, הכנתי את הבית בשביל חן שבאה לשמור על מוצארט. הסברתי לה כל מה שיכלתי לחשוב שצריך לגבי הדירה ומוצארט ואיך שהוא שכחתי את הדבר הכי חשוב: הסיסמה לרשת. וכשיצאנו להוציא את מוצארט אז שכחתי שאת המפתח כבר שמתי בתיק ולא לקחנו את המפתח השני. אז הקפצתי את בעל הבית שלנו לעזרה והוא, כמו סופר גיבור, זינק לחלץ אותנו מהצרה. אחרי הכל הצלחתי להגיע לרכבת עם כמה דקות הפרש.
המעבר בשדה התעופה היה קל ממה שחשבתי אבל כשהגעתי לטרמינל, סיפרו לי שכבר לא מגיע לי להיכנס לטרקלין דן. :-(
בסוף אכלתי בבורגר ראנץ’. נו, טוב. הטלפון שלי כבר לא ממש תפקד אז הייתי צריך לכבות אותו לטיסה. נאלצתי להסתפק בלנמנם ולקרוא ישראל היום משומש (פתרתי את הסודוקו הבינוני אבל הצלחתי לדפוק את הקשה). והאוכל בטיסה היה בסדר. לא מי יודע מה.
הנופים היו סבבה.
יצאתי משדה התעופה במדריד בזמן שיא, הטענתי קצת את הטלפון והלכתי לחפש את הרכבת לתחנת רכבת. עם שעתיים לפניי, הנחתי שיש לי מספיק זמן. מה שלא הנחתי הוא שיש שביתת רכבות.
אז לקח לי קצת זמן למצוא את תחנת הרכבת, לקח קצת זמן להגיע לשם, רק אז אמרו לי שיש שביתה והרכבות אולי מאחרות, לקח קצת זמן להשיג כרטיס למטרו (שהייתי יכול לקחת שתי תחנות קודם) וכשהגעתי לתחנת קישור, לקח לי זמן למצוא את הרכבת הנכונה, כנראה פספסתי אותה בדקה או שתיים, ועד שהשנייה הגיעה לתחנה הסופית, ועד שהספקתי לרוץ לרציף, הגעתי בדיוק בזמן בשביל לראות את הרכבת עוזבת את התחנה.
לאחר בירור בשירות הלקוחות, ושיחה עם מעין דרך ממשק HTML בסיסי של Gmail שרץ על Explorer ישן על חלונות XP במחשב של החברה, הבנתי שאין ברירה אלא להישאר ללילה ולקחת רכבת על הבוקר.
אז התיישבתי בתחנה והתכוננתי ללילה ארוך. אבל באחת סילקו אותי מתחנת הרכבת. אז הלכתי למטרו. ובשתיים סילקו אותי מהמטרו. והמלון שליד התחנה לא היה מוכן לתת לי פשוט לשבת שם שעתיים. אז חזרתי חזרה למטרו – סך הכל, זה לא ממש נעול. ובשלוש וחצי מצאו אותי המנקות ולפחות סידרו לי מקום לשבת שבו לא יראו אותי. מדריד, כך אמרו, לא בטוחה כמו שגרמו לי להבין. בסביבות ארבע וחצי, אמרתי להם תודה וחזרתי לתחנת הרכבת שנפתחה מחדש. שם נמנמתי עוד עד בערך שבע, הוצאתי כרטיס חדש לרכבת ובעיקר ישבתי וחיכיתי עד תשע.
לצערי, ביום שבת, חנות הסלולרים לא נפתחת עד עשר אז לא יכולתי לקנות כרטיס. עליתי על הרכבת. לא רכבת שינה אבל הצלחתי לנמנם בכל מקרה. אבל הרכבת הזאת לא מגיעה עד איפה שהייתה צריכה. היינו צריכים לעצור בדרך כדי לקחת אוטובוס למקום שבו היינו צריכים לקחת עוד רכבת לתחנה שהיינו צריכים להגיע אליה בהתחלה. שם היו לי בערך עשר דקות לפני… שצפיתי ברכבת ממדריד מאחרת בחצי שעה אז ברכבת שאני הייתי צריך.
ורק לאחר כל התלאות האלו, הצלחתי להגיע לפונפראדה בארבע אחר הצהריים, בערך 11 שעות מאוחר יותר מהתכנון המקורי. שם התאחדתי עם מעין שוב והצטרפתי אל המשפחה המטיילת. קנינו לי אמפנדה לנשנש כי, אם כן או לא שמתם לב למה שכתבתי, לא אכלתי מאז הטיסה. נסענו חזרה לעיירה שבה היתה העצירה של המסלול, התארגנו, נחנו, נשנשנו והלכנו לישון.
אבל הנופים היו סבבה.
Posted in Maayan, Me, No Category by Eran with comments disabled.