The Less Interesting Times

ולכן לא נהיה כל כך זמינים עד יום שלישי.

להתראות אחרי החג.

אני רוצה שוב להמליץ על דברים ששמעתי. קצת משעשע אותי שאני עושה את זה שוב כל כך מהר. אבל אין מה לעשות, כשזה טוב אז זה טוב.

RadioLab עשו תוכנית על משחקים. לחודית על למה משחקים גורמים לנו להתרגש כל כך, להרגיש שחיינו תלויים בהאם הוא יצליח להגיע לקצה המגרש עם הכדור או יקלע לסל משלוש.
הקטע הראשון הוא עם היוצר של Freakonomics שמספר על חיבה לכדורגל אמריקני שהפכה לסיפור חיים מעניין וכמה לקחים חשובים. הקטע השני מדבר על איך שני שחקנים ניצחו חמישה באחד ממשחקי הכדורסל המדהימים ביותר שאף אחד לא שמע עליהם. הקטע השלישי מדבר על ספר משחקי השח, ספר שמקורו ברוסיה ועכשיו חופשי לכולם, שמכיל מיליוני משחקים שכל שחקן מכיר ועל הפעם ההיא, החידוש, שמסמלת משחק שמעולם לא שוחק בהיסטוריה הידועה. ופה מגיעה הסיבה למה הפרק הזה חובה, למה משחקים מעניינים. כי הם מסמלים ומדמים את החיים האמיתיים בעשרים או תשעים דקות וכי אנחנו מחפשים את הריגוש של החידוש, אנחנו רוצים לראות את הדבר המדהים הזה מדי פעם.
ובגלל זה הענפי הספורט האהובים עליי הם אקסטרים וסייברספורט. כי בסייברספורט זה מרוכז. צבאות אדירים זזים, תוקפים ונהרגים, או שרצים במבוך בחיפוש אחר הבן אדם שצריך לחסל. וכל זה בעשרים או שלושים דקות. ובגלל המהירות, בגלל הכמות האדירה של המשתנים, בגלל מיליארדי על גבי מיליארדי הדרכים בהן אפשר ללכת, כל מהלך חייב להיות מושלם.
ובאקסטרים חובה לחדש. אם אתה לא מחדש אז אתה כלום. והגדולים… הגדולים עושים דברים שנחשבו עד אז בלתי אפשריים, ממציאים גלגלים על ימין ועל שמאל. וזה קורה כל שנה מחדש.

ב-EscapePod אפשר לקרוא ולשמוע את Soulmates של מייק רזניק. הסיפור הזה הוא על גארי שמאשים את עצמו בהריגת אשתו. ואז הוא נכנס לעבודה בתור שומר במפעל אוטומטי ומתיידד אם אחד ה-Troubleshooters, עם רובוט שמתקן דברים במפעל. והשיחות שלהם הם פשוט קלאסיקה של מד”ב, לחודית קלאסיקה של סיפורי רובוטים. כן, זה נעשה בעבר וכנראה שהמון פעמים אבל מייק רזניק עושה את זה טוב.
ובשביל שעשוע נוסף, נסו לחשוב מראש על תגובות לכל הטיעונים של גארי על כך שבני אדם הם בני אדם ורובוטים הם רובוטים. זה כיף.

חיכיתי הרבה עם הביקורת הזאת. אולי יותר מדי. כי כמה שזה נשמע מוזר, קשה נורא לכתוב ביקורת עניינית על משחק שכל פעם שהנושא שלו עולה אני יכול רק להלל ולשבח אותו. אבל אני אשתדל.

תצוגה: המילה הראשונה שעולה לי בראש כשאני חושב על Mass Effect היא “סינמטי”. לשחק ב-Mass Effect זה כמו להיות הגיבור של סרט פעולה גרנדיוזי. וכל אלמנט שבו, מהדיאלוגים, דרך התפאורה ועד זוויות הצילום, נודף את זה.
יחסית להיום, כשיש משחקים כמו The Witcher 2, המנוע של Mass Effect נראה קצת מיושן. מה שצריך לזכור הוא ש-The Witcher (הראשון) התבסס על Mass Effect ורק לאחרונה היה לי מחשב מספיק חזק בשביל לשחק אותו. כך שגם היום, הגרפיקה של Mass Effect לא מאכזבת.
בנוסף לזה גם עיצוב השלבים לא נופל הרבה באיכות. אמנם הפלנטות לא כל כך מרשימות בפרטים, העצמים קצת בלוקיים וחדים ולא מקבלים לחקור כל חלק בתחנה המהווה את בירת הגלקסיה אבל מה שרואים נותן את התמורה והדמויות נראות נהדר.
אני כן חייב להתלונן קצת על עיצוב השלבים. כל מתקן אליו נכנסים נראה כמעט אותו הדבר, מבחינת מבנה ועיצוב פנים, לא משנה לאיזה גזע הם שייכים, והם גם לא נראים יותר מדי הגיוניים (איפה הצוות ישן? ואיפה השירותים?) אבל זה מספיק בשביל שיהיו מסדרונות דרכם נלחמים ובמקומות הקריטיים לסיפור יש הרבה יותר פירוט.
בנוסף אני צריך גם לתת פה למלחין ג’ק וול ציון לשבח על אחד הפסקולים הטובים ביותר למשחק ששמעתי ול-Faunts שאת שיר הסיום שכתבו כבר צירפתי לאוסף הפרטי שלי.
ואסיים עם אחד המאפיינים שדאגו מאוד להדגיש ב-Mass Effect: יצירת הדמות בהתחלה. מאפייני הפנים שבוחרים לשפרד שלכם לא ממש ישפיעו על התנהלות המשחק אבל אני תמיד מעריך שאפשר באמת להגדיר בעצמך (עד רמת חופש מסוימת) איזו דמות בדיוק תשחקו ומה תראו על המסך. גם אם הסיפור נשאר פחות או יותר איך שהוא.

סיפור: כי למרות שבתחילת המשחק ניתנת האפשרות להגדיר את הרקע של הדמות, בין אם היא ילידת ארץ או פרחחית חלל, היא עדיין תהיה הגיבורה שהצילה את מושבת שאנשי. אבל, בתור CRPG שמכבד את עצמו, Mass Effect מאפשר לבחור מקצועות לדמויות. שזה טוב אבל לדעתי לא נורא מאוזן ויותר משפיע על דרגת הקושי מאשר על אפיון המשחק. עדיף להתמקצע בדבר אחד ולא להתפזר על תחומים. זאת דעתי לאחר ששיחקתי סוג של לוחם עם כוחות מיוחדים ולא ממש קיבלתי לוחם וגם לא ממש כוחות מיוחדים.
בכל זאת, ברגע שיוצאים לדרך, הסיפור של Mass Effect מרתק ומרשים ויוצא אופרת חלל ראויה לשמה. סיפור שנמתח מצד אחד של הגלקסיה לצד השני ומעבר ומערב מגוון גזעים שונים עם אינטרסים, חיבה ושנאה משלהם ואיום אחד משותף שאף אחד לא באמת מאמין בו. בתור שפרד נדרשת התמדה נגד אלף ואחד גורמים שיגידו לכם שאתם טועים ולא ראוים ומתקבלים חללית אחת וצוות אחד שיעשו הכל כדי להשלים את המשימה, כל אחד מסיבותיו שלו. ואני ממליץ מאוד על לדבר איתם ולברר.
על מנת להסביר את אחת התמונות המצורפות למעלה, Mass Effect לא היה המשחק הראשון שאיפשר להיכנס ליחסים רומנטיים עם דמויות אחרות במשחק אבל הוא אחד הראשונים, למיטב ידיעתי, שלא הגביל את השחקן בכיוון אליו הוא רוצה ללכת. ולכן, ב-Mass Effect ניתן ליצור יחסים רומנטיים הומוסקסואלים. וזה נושא עליו הוא חטף הרבה ביקורת. וחבל, כי אני לא רואה מה הבעיה עם זה. זה קיים, זה קורה. למה אי אפשר שמצילת הגלקסיה תהיה לסבית? אישית, לא עשיתי את זה, כנראה שלא התאמצתי מספיק או שפשוט לא הצלחתי אבל בסוף יצא לי מערכת יחסים אנושית פשוטה. הביצוע יוצא קצת יבש במקרה הזה אבל אני שמח שהאפשרות קיימת. זה הופך את העולם ליותר אמין.
אני משחק משחקים בעיקר בשביל הסיפור, ו-Mass Effect, כמו טרילוגית ספרים הכתובה בידי אמן, נותן סיפור טוב. מהדברים הקטנים, האנשים בצד עם בעיות אישיות או סתם דילמה מעניינת, ועדהבעיות הענקיות של הגלקסיה בדמות סוכן בכיר שערק ממניעים אישיים וכרגע מאיים על שלום כל יצור וגזע.
ובמקרה הזה, אני מרגיש גם צורך להמליץ על Revelation בשביל להשלים את הסיפור של סארן ואנדרסון.

משחקיות: Mass Effect מתנהג כמו כל CRPG מהדור הנוכחי. יש דמות אותה ניתן להגדיר, היא צוברת נקודות שניתן להשקיע בכישורים מסוימים או כוחות מיוחדים וההחלטות שתבצעו במצבים מסוימים ירוויחו לכם נקודות “טוב” או נקודות “רע” ובכך ישפיעו על שאר העולם ויפתחו או יסגרו לכם אפשרויות.
המכניקה של Mass Effect עברה שיפוץ לטובת המשחק השני ותיקנו בה את איסוף המשאבים המתיש, קטעי הנהיגה הארוכים – שאני אישית מאוד אהבתי אבל כן נטו להיו משעממים ומעצבנים לפעמים – ואת הדרך בה נשקים פועלים. אני מסכים עם השיפור של מערכת הקצאת נקודות הנסיון שעברה הפשטה ויותר מיקצוע וכבר לא נראית גדולה ומפחידה כמו בתמונות הנ”ל. מאוד אהבתי את היכולת המאוד פרטנית להגדיר כל שיפור לכל נשק של כל אחד מאנשי הצוות אבל אני כן מסכים שזה יכול להיות מבלבל ומתיש מרוב אפשרויות. כן אהבתי, וחבל שהסירו, את הענין שנשקים לא ספרו תחמושת אלא חום. כי עם מאיצי מאסה וקליעים מיקרוסקופיים, לא ממש צריך לדאוג לתחמושת.

סך הכל, Mass Effect הוא עדיין משחק מצוין גם היום, מספר שנים לאחר שיצא, משחק שאני עדיין חושב לשחק מחדש אחרת ומשחק שצריך להיכנס לרשימת החובה של כל חובב משחקי מחשב באשר הוא. אם אני צריך לסכם אותו במילה אחת אז היא תהיה “מרשים”. Bioware, שהוציאו את Knights of the Old Republic הנהדר עשו את אותו הדבר שוב רק אחרת ויותר טוב. ואני לא יודע איך להגיד את זה אחרת: אלא אם כן אתם שונאים CRPGs, אתם חייבים את זה לעצמכם.

ובסוף, אני עדיין מרגיש שפספסתי הרבה עם הביקורת הזאת.

חמישי, 06:42 – אני מתעורר יקיצה טבעית ומרגיש ערני לחלוטין. אני באמת מתחיל לחשוב שאולי המחזור שינה שלי הוא שעה. לא זוכר על מה חלמתי. דיי בטוח שנרדמתי תוך דקה. עכשיו רק לאכול ולהתחיל לעבוד.

חמישי, 13:08 – בערך שעה אחרי תחילת שלב “מי שאין לו מה לעשות”. כרגע, רק מוודאים שיש הכל כדי שנוכל לעזוב את הנגדים לצרותיהם וללכת. אחרי מריבים עם חימושניקים, דילוג בין טנקים וחילוץ כל פיסת קשר מהרק”מ, אני כרגע מחכה כדי שיגידו לי ללכת להחזיר ציוד.

רביעי, 14:18 – הזדכינו באחד מהתהליכים המהירים שראיתי בנסיוני הצבאי. בהחלט יופי של עבודה עשו פה במל”י. ועכשיו זזים. בתקווה לחזור מאוד מאוד מוקדם ובלי פקקים.

לסיכום, למרות שאני כן מעדיף לא לעשות מילואים על כל אפשרות של כן לעשות מילואים, זו כן הייתה חוויה טובה. התבטלנו קצת יותר מדי והשתעממנו קצת יותר מדי והיו פעמים שממש ממש התגעגעתי והיה לי עצוב אבל כמה ששיחות הסיכום בסוף הן נורא קלישאתיות, אני בהחלט מרגיש שהייתי מועיל, שתפקדנו טוב וכל הגדוד מוכשר ושאם יקראו לנו, נהיה גדוד שריון לתפארת.

חמישי, 16:58 – .My sweet. She is very sweet

ובתקווה, בזמן שהרשומה הזאת עלתה, אני כבר יכול להגיד שכבר כשהיינו במילואים אז אמרו לנו שאולי יקפיצו אותנו ברגע שהפלסטינים יכריזו על מדינה. אני רק מקווה, שבזמן שעבר מאז שכיוונתי את התאריך לפרסום ועד התאריך עצמו לא באמת הלכתי לשום מקום.