Games, Art and Mass Effect
מעניין שהנושא הזה מגיע שוב, האם משחקים הם אמנות?, בדיוק כשאני מסיים את Mass Effect הראשון. כשרק התחלתי לשחק כבר חשבתי כמה המשחק הזה מדהים. כן, אני יכול להצביע על כמה קלישאות פה ושם ויש משימות צדדיות מסוימות שהן סתם משהו כדי למלא לאנשים המשועממים את הזמן או את הבנק או את מאגר ה-OmniGel. אבל הסיפור הראשי, הביצוע, המשחק, הסינמטיקה… וואו! זה כן כמו להיות בסרט. זה פשוט מדהים. אני כנראה אכתוב משהו גדול יותר בהמשך אבל הסיכום שלי הוא שהמשחק הזה הוא אחד מהחובות של כל מי שרוצה להתעטר בכינוי ‘משחקן’. Knights of the Old Republic היה טוב. The Site Lords, כמה שקשה להאמין, היה טוב באותה מידה אם לא יותר. אבל Mass Effect הוא סדר גודל או שניים מעל. ומה הקטע עם משחקים ואמנות? הבלגן האחרון מתחיל בערך ככה. רוג’ר איברט, מבקר הקולנוע הידוע בסקרוג’יותו, תמיד טען שמשחקי מחשב הם לא אמנות. מבחינתי זה כמו שאמרו שסרטים הם לא אמנות או שמוזיקת מטאל גורמת לאלימות. אלו שטויות שאומרים אנשים מבוגרים מדי שלא מבינים את הנושא, לא באמת טורחים לבדוק אותו, וקובעים עובדות בסלע שאחר כך יתפורר והכתוב עליו יעלם וכנראה ישכח, חוץ מאשר ביומנם של אנשים שנהנים להזכיר לאחרים שטויות שנאמרו קודם. במרץ 2009, קלי סנטיאגו מחברת thatgamecompany, העבירה הרצאה של TED על הנושא של משחקים כאמנות. אני לא חושב שהיא הייתה משכנעת במיוחד והדוגמאות שלה היו בעיקר משחקי אינדי קטנים ויותר מוזרים מאשר הדגמות של משחק כיצירת אמנות. אבל זה עורר את הענק ממשכבו ולפני פחות מחודש רוג’ר איברט החליט לכתוב שוב על למה הוא חושב שמשחקי Continue Reading →
Posted in Art, Gaming, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 8 comments.
אני אוהב את הסדרה Bones
בפרק האחרון שראיתי, אחרי שבות’ מנסה להתחיל שוב עם ברנן הוא אומר לה: When you talk to couples who have been together for forty or fifty years, it’s always the guy who says ‘I just knew. I knew from the very beginning’ ואני חשבתי על זה עוד קצת לאחרונה, על הנושא של החתונה והכל. כנראה כי סיפרנו לרוני לפני כמה ימים. שבשאלה הסטנדרטית, “אתם לא צעירים? זה לא מהר מדי?”, אני חושב על הזוגות שאני מכיר שנפגשו מוקדם ועדיין מחזיקים ואני חושב שהתשובה שלי תהיה פשוט, “מצאתי את האחת. איזו סיבה יש לי להמשיך לחפש?”
Posted in Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
ריבוי משימות, רק כמו מעבד
מאמר חדש טוען שהמוח שלנו מוגבל לריבוי משימות של שתיים בלבד ולא יותר. וזה בגלל שאזור במוח שלנו שנקרא Medial PreFrontal Cortex מתחלק בינו לבין עצמו בביצוע המשימות. כאילו למוח יש רק שני חצאים ולכן לא יכול להתמודד עם יותר משתי משימות בו זמנית. אבל אני חושב שיש לזה פתרון. מה שאני עושה הוא מחלק זמן עיבוד כמו מערכת הפעלה. אני מריץ משימה או שתיים בחזית וכל השאר מחכות ב-runqueue לזמן שלהן. ומדי פעם אני מחליף הקצאות זמנים כדי להביא משימות אחרות לחזית.
Posted in IT, Less Interesting News, Practice, Thinking Out Loud by Eran with 5 comments.
עכשיו, זה כבר לא אשמתי
אז כבר דיברנו קצת על OCD. עכשיו, הנה סיפור מעניין. אני נוסע עם מעין ברכב ואנחנו משחקים יאצי כדי להעביר את הזמן. המשחק הראשון הלך קצת מוזר אבל סביר עד כמה שאפשר לקרוא ליאצי כפול סביר. המשחק השני היה יותר משעשע. הרי מעין אומרת לי כל הזמן לא להיות כל כך OCD ושקצת בלגן זה טוב. אני מנסה להקשיב אבל הפעם זאת לא היתה אשמתי. מגיע תורי ויוצאים לי אחדים. אז אני הולך על אחדים. יוצאים לי כמות יפה של אחדים אז אני שומר אותם באחדים. ואז מגיע תורי שוב ויוצאים לי זוגות. אז אני הולך על זוגות. יוצאים כמות יפה של זוגות אז לשמור בזוגות. ואז יוצאות השלשות וזה מתחיל להראות מוזר ומעין מאשימה אותי שוב שאני OCD ואני אומר שאני רק זורם עם מה שיש. ואז יוצא לי Full House. ואז יוצאות רביעיות. עכשיו, זה כבר לא אשמתי!
Posted in No Category by Eran with 2 comments.
גאלוויי, ג’יימס וג’יני
לי, לפני, לא היה ממש מושג מי הם. אבל מתברר, גם ממעין וגם מעלוני הפרסום שחילקו, שהוא ואשתו הם מראשי ענף החלילנות בעולם. אז אמא של מעין קנתה לה כרטיסים להופעה והיא החליטה לקחת אותי בתור ה-(1+) שלה. אני אוהב מוזיקה סימפונית, היא מאוד דומה למטאל בהרבה מוטיבים, אבל מעין ממש מעריצה את היצירות האלו. לכן, יותר מכל, היה חשוב לי שהיא תהנה ושאני לא אפריע. אז בפעם הראשונה בחיי, הלכתי לקונצרט כמו שאנשים מבוגרים חושבים על קונצרט. ואני אומר אנשים מבוגרים. חוץ מאולי חמישה או שישה ילדים קטנים ואנחנו, הייתי שם את ממוצע הגילים איפה שהוא באזור ה-60, מגרד את ה-70. החציון בטוח היה שישים ועוד קצת. למרות שלא הייתי מוכן מראש להשתעממות, מאוד שמחתי לראות שהאנשים שעוסקים במלאכה, במיוחד גאלוויי עצמו, באים לעשות מופע, באים לבדר ולשעשע. אז חוץ מהמוזרה שמאחורי שאמרה לי להרגע רק כי חיבקתי את מעין, כל הערב היה מאוד קליל וכיפי. חוץ מסמטוכת המושבים, כמובן. וכשג’יימס ניגן את Danny Boy (שלי רק נשמע מוכר אבל לא ממש ידעתי) אז כל העולם שר ואחרי זה הוא ביקש מכולם לשיר שוב באמת ויותר חזק. ומתברר שבהרצליה שרים יותר טוב מאשר בירושלים. אחרי המופע הלכנו אל מאחורי הקלעים כדי לפגוש את סר ג’יימס וליידי ג’יני. היה כיף, צילמנו אלבום קטן, ג’יני אישרה למעין שהיא באמת יפה ואני לא משקר וגם ניסתה לשכנע אותה לחזור לנגן שוב. אז אני זוכר את זה, אם אני מתחיל ללמוד גיטרה, את חוזרת לחליל!
Posted in No Category by Eran with 1 comment.
להלן קושיה
מה מפריע יותר? האם זה כשאני מקנח את האף במרחק של ארבעה מטרים בכיור שבשירותים עם דלת פתוחה? או האם זה כשאני מקנח את האף לתוך נייר טואלט חצי מטר מול הפרצוף?
Posted in Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.