Omelas Delenda Est
הסיפור המקורי, ‘ההופכים את עורפם לאומאלס’, זכה לאורסולה לה-גווין בהוגו ב-1974. הוא תורגם בעבר אבל אפשר למצוא תרגום חדש של דר. עמנואל לוטם באתר של האגודה הישראלית למד”ב ופנטזיה. למי שלא מכיר את הרעיון, ולא רוצה ללכת לקרוא את הסיפור במלואו, הנה הגרעין: התאמינו לי? התקבלו את החג, את העיר, את החדווה? לא? אם כך, הרשו לי לתאר עוד דבר אחד. במרתף מתחת לאחד מבנייני הציבור היפהפיים של אומלאס, או אולי במחפורת מתחת לאחד מבתי העיר הפרטיים רחבי המידות, יש חדר. […] חדר יושבת ילדה. באותה המידה היה יכול לשבת שם ילד, אבל זו ילדה. היא נראית כבת שש, אם כי בפועל קרוב גילה לעשר. היא רפת־מוחין. אולי נולדה בעלת מום ואולי נסתרה בינתה מחמת פחד, תת־תזונה והזנחה. […] הדלת נעולה; ואיש לא יבוא. הדלת נעולה תמיד; ואיש אינו בא לעולם, מלבד זאת שלפעמים – הילדה אינה מסוגלת לחשוב במושגים של זמן ושל פרקי זמן – לפעמים משמיעה הדלת קרקוש נורא ונפתחת, ובפתח מופיע מישהו, או אולי כמה אנשים. אולי ייכנס אחד מהם ויבעט בילדה כדי להקימה על רגליה. השאר לעולם אינם קרבים, אלא מציצים בה בעיניים מבועתות, גדושות בשאט־נפש. […] הילדה, שלא תמיד חייתה בחדר הכלים, ועודה זוכרת את אור השמש ואת קול אמהּ, מדברת לפעמים. ”אני אהיה ילדה טובה,” היא אומרת. ”תנו לי לצאת, בבקשה. אני אהיה ילדה טובה!” הם אינם משיבים לעולם. לפנים צרחה הילדה בלילות, שיוועה לעזרה ובכתה הרבה מאוד, אבל עכשיו היא משמיעה רק מין יבבה, ”אה–האא, אה–האא,” והיא מדברת לעתים יותר ויותר רחוקות. היא רזה מאוד, ואין עוד שרירי סובך בשוקיה; בטנה בולטת; היא Continue Reading →
Posted in Humanity, Less Interesting News, Life Lessons, Philosophy, Religion, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.