The Less Interesting Times

Outside the crystalline window, the spindles of the refit port were visible, like thin metal claws waiting to prey on any incoming ship that dare brave their path. A cargo ship and a science vessel were already docked and being tended by the station’s staff. A blast of light from the port side signaled another incoming craft, this one a long range scout, taking a typical hands-on approach for the dock. Beneath the gnarled structure was a blue orb that took up almost all of the starboard side view, a giant of nitrogen and ammonia, imperceptively spinning from dark to light and from light to dark.
“Which one are they on?” Velorum asked, leaning on the edge of the window, where opacity encountered transparency.
“I don’t know,” Vitalis said, warily, from the side of the window.
“Can’t you do your thing here? Feel them out?”
“Can’t you? I don’t know what to feel for. I can tell you, roughly, how many people there are here, where are they grouping and the general mood. Other than that, you know as much as I do.”
“Ah, it’s the V twins!” Someone said from behind them and put hands on their shoulders. Velorum’s reaction was instantaneous and only Vitalis’ connection to his brother allowed him to move fast enough to catch his arm before the elbow connected with the bridge of the nose. The interloper swayed back and looked at them suspiciously. “Relax, Vel. You’re back home.”
“It’s a tense time, Div,” Said Velorum and turned back to the window. “We decided to meet the parents.”
“Truly?” Div asked, still mildly shocked, and looked at Vitalis as if he was used to Velorum not giving up the truth so easily. Vitalis nodded gently and also stared out the window.
“Do you have any idea?” Div crossed his arms over his chest and looked from one twin to the other.
“None,” Velorum said. “We were on Explorer status between the wars and just continued after the last one.”
“Last time I saw you…”
“Gamma Velpeculae, the Orz Diversionary,” Vitalis interrupted.
“Yes. That is a long time. You’re 350, right?”
“358, next quarter.”
“Wow. At this section, if you haven’t met your parents, most just don’t.”
“We know,” Velorum said promptly.
The air hung silent but for the recyclers’ endless whining on the down and out of their auditory perception. The twins stared out the window at the white fingers of the space station enveloping, caressing the newly arrived scout ship. Div was struggling with words, trying to think of something to say, when a voice sounded, as clear as the speaker was in the room with them.
“Velorum and Vitalis of the independent Tiger’s Claw, please refer to rest hall 9.”
Velorum picked himself off the wall and straightened his clothes. Vitalis took a step forward and cracked his knuckles. “Line,” He said and, a second later, an illuminated stripe appeared, starting at his feet and heading straight down the corridor before taking to the left.
“Good luck,” Div said as the twins followed the shortening line, leading them towards their inevitable destination.
The room at the end was like any other. It started with a double iris door in the middle of the corridor which opened into a medium sized room filled with chairs and tables, several plants, screens, cupboards and the likes. In the middle of the room, near a round table, two people stood up from what appeared to be a hushed conversation only seconds prior. While every Maldir on assignment wore the standard one piece coverall suit, lined with many pockets, loops and rungs, Velorum and Vitalis’ were a dark shade of brown, probably darker than when they started out due to the nature of their field work. The other two, older and with a more solid stance, wore faded mother of pearl colored uniform that the twins recognized as the standard-issue scientist’s garb. The man was as tall as Vitalis, wider at the shoulders, with short, uncombed brown hair, even some wrinkles around his eyes and mouth and a default position of holding his stomach with one hand and rubbing his chin with the other. The woman was slightly shorter than Velorum but with Vitalis’ build: thin, slender, and slightly athletic. She had platinum blond hair to her shoulders, carefully held back and out of the way of a face that could melt a granite block.
“Mother?” Vitalis asked.
“Dad?” Velorum added.
They both nodded. Their mother clamped her hands together and crinkled her nose. Their father gestured to the chairs.

To Be Continued… Some day.

A raft. A raft is what you would build if you were stranded on a deserted island with only your burning desire for civilization to keep you company. You would build a raft if you needed to cross a stream and couldn’t risk going under the water. A raft you’ll build if you had a boy who wanted to be a sailor and you were teaching him basic ship making. That was not why Dorus built the raft. He didn’t build the raft for any of those reasons. He wasn’t on a deserted island though he did feel alone. He didn’t need to cross a stream thought there were some waters he dared not tread. He didn’t show anyone the woodwork though the illusionist, Torin, regarded him with some interest.
“No grave, then,” Torin said, casually, from the rock where he sat looking over a twig with his one good hand.
“No grave,” Dorus responded with a voice that sounded more gravelly than usual, tired and haggard.
“You don’t know where they are?”
Dorus pulled on the rope, tightening the knot and then tying another one for good measure. “Mom gone before I could remember. Think she died at childbirth but father wouldn’t talk about it. He was lost at sea, a terrible storm, while I had only 15 winters to me.”
“So, no grave.” Torin repeated.
“No grave.” Dorus acknowledged, a little more solemnly. He walked over to the pile of unused timber, next to the rock Torin sat on, and dug his four burly arms underneath them. Crouching, he lifted them with one heave and carried them over to the raft where he laid them down as carefully as he could. He pushed the raft forward, then, not all the way, only enough for the gentle caresses of the eastern sea to lick the edges of the dried logs.
“Do you have–” He started to ask as he turned around be he needn’t have asked. Though they had no more then a pouch of water and some stale bread between them, when Dorus looked back at Torin, the twig was already kindled with a small flame. Torin smiled a wry little smile. The kind someone uses after they had been through so much pain and torture and they were only now remembering, relearning, what it was like to smile again.
Dorus took the twig with a slight nod, the only gesture of gratitude, approval or regard he could make without twisting his already unnatural features into something that would scar a child for life. And with it, he lit the pyre. It took a while for the flames to catch hold and Dorus worked to the best of his dexterity under gusts of sea breeze to help the fire grow. When the branches and twigs and excess logs held a fire that will not wink out due to slight winds of sprinkles of sea water, Dorus pushed the wooden contraption into the waves.
They both sat there, on the beach, and watched the remembrance fire being carried off into the distance, becoming ever tinier on the horizon. Dorus sat, cross-legged, with his monstrous arms resting on his legs. Torin, with out his twig now, was etching patterns in the sand with his fingers.
“Torin…”
“Hmmph?”
“Do you visit your parents?”
“I Don’t know where that is.”
“No grave?”
“Nothing.”

1) משחקים בחדשות: משחקים שמגדירים מחדש מדע בדיוני. Fidgit, האח המשחקן של Scifi Wire, מציג את רשימת עשרת המשחקים שמגדירים מחדש מה זה מדע בדיוני. חלק מוכרים יותר, חלק מוכרים פחות אבל קשה מאוד שלא להסכים שאלו משחקים משני חשיבה. בצורה הטובה של הביטוי הזה.
גראהאם ג’ויס “יתרום” לסיפור של Doom4. זה לא קורה לעתים קרובות אבל בתקווה גם סדרת ה-FPS הישנה תצטרף לשורותיהם של Half-Life ו-Max Payne ותקבל ליטוש לסיפור שלה על ידי סופר רציני. במקרה כזה, סופר שחולק את הישג הזכייה ‘ברומן הטוב ביותר’ של אגודה הפנטזיה הבריטית.
עוד מחקר טוען: אלימות במשחקים היא לא גורם בהטמעה וההנאה של השחקנים מהם.
ישר מהפה של Valve: פיראטים הם לקוחות שלא מתייחסים אליהם או לא מתייחסים אליהם יפה. מה שמקפיץ מכירות זה הצעות טובות, פרסים ולא להסתכל רק על השוק האמריקני. אם הרוסים יקבלו את המשחק, ברוסית, באותו זמן כמו האמריקנים, לא יהיה להם הרבה סיבות לגנוב אותו.
The First Console. ביום שלישי האמריקנים הכתירו את הנשיא החדש שלהם. אבל זה לא החלק המעניין. מיד אחרי זה, המשפחה הראשונה החלה לעבור אל הבית הראשון. שתי הבנות הראשונות יהיו המשתמשות הצעירות הראשונות של הטלוויזיה הראשונה מאז צ’לסי קלינטון כשיחברו בשבילן את הקונסולה הראשונה של ארצות הברית – Nintendo Wii.

2) זה הזמן לריפוי עצמי. כל מה שצריך זה להזריק לחולה סם חדש ומח העצם ייצר את תאי הגזע של החולה בעצמו. אין צורך בתורמים או עוברים.
המשך קריאה »

In a moment of distraction, a stray gust of wind, as casual as inbound crafts on Courascant, as chaotic as a sand storm on Tatooine, as violent as a starving Kell Dragon, thrust itself underneath his body and flung him over to one side. For a minute, only one hand was holding onto an extrusion in the almost uniform rock face. His legs dangled over an infinite abyss, layers of clouds and mist obscuring the ground far below. He turned and looked up, before his fingers could no longer hold him, and found another bulge just a few centimeters above him. He tried to swing back but the ferocious wind tugged at his grey robes and wouldn’t allow him to physically move himself. There was no other choice. He had to do it. It was either this or falling to his death. He focused on the clear bulge and wrapped his mind around it like a lasso. When he could feel the grip, the strong link between him and that impassioned piece of stone, he pulled. This was not the way he was taught this skill. He had to reverse engineer the trick, visualize pulling the immovable object but instead pull himself. He yanked harder, overcoming the pull of the winds and regaining his position on the side of the cliff. There, no trouble. Keep climbing.
המשך קריאה »

“התחממות גלובלית? איזו התחממות גלובלית? אני קופא מקור.”

זה למה קוראים לזה “שינוי אקלים”.

אני חושב שהגיע הזמן. היום יהיה ערב משחקים ואני חושב להריץ משחק Super-Duper Strange Synergy כי אסף אהב את המשחק הזה. אז אני לא יודע מתי הפצע יגליד לחלוטין אבל בזאת אני מסכם את הנושא בבלוג שלי. אני חושב שכתבתי על זה מספיק. אם יצוץ עוד משהו, הוא יעלה פה אבל אני לא חושב שזה יקרה.

אז את הקטע הזה בסדרת ה”הורים” החלטתי לכתוב בצורה דומה כבר לפני הרבה זמן אבל אני לא יכול להגיד שהמוות של אסף וגם המלחמה הנוכחית לא השפיעו עליו.

המשך קריאה »

והיום דיברתי על זה עם אנשים מהצבא. אני לא היחיד שאיבדתי מישהו, כמעט כל אחד איבד מישהו בחייו. ושם, במילואים, יש הרבה יותר סיכוי למצוא מישהו שאיבד חבר קרוב בעזה או במבצע/מלחמה כזאת או אחרת. אני לא מנסה לטעון שהכאב פחות או יותר במקרה הזה או במקרה השני אני חושב שההלם עובד אחרת.

כשמאבדים קרוב כתוצאה ממחלה או מזקנה אז אומרים שזה חבל והיינו צריכים להגיד לו כמה אהבנו אותו ואיזה אובדן אבל הוא סבל הרבה והוא כבר חי הרבה והגיע זמנו וזה לא כאילו לא ראינו את זה מגיע ובתקווה הוא הלך בשלווה תוך כדי שינה. במקרים כאלו, לרוב האובדן הוא פחות כי יש זמן להתרגל לרעיון שהבן-אדם נגמר וצריך להיפרד. ולרוב גם יש את הזמן להיפרד ולהגיד כל מה שצריך להגיד.

כשמאבדים חבר למלחמה אז זה פתאומי. לרוב אין את הזמן להיפרד כי אף אחד לא רוצה להודות שזה מסוכן ויש סיכוי שאותו אהוב לא יחזור ומקווים לטובת התקווה, שהתקווה והאהבה וכל הרצון הטוב יגרמו לאותו חייל אמיץ לחזור בשלום. שוק בינוני, רף פתאומיות נמוך וכנראה הכי מעצבן שאפשר להיות כי במקרים כאלו זה בדרך כלל קורה כתוצאה של שטות של מישהו אז יש על מישהו לכעוס. בין אם זה החייל שלא שם לב למטען, מפקד המחלקה שלא שמר על פקודיו, המ”פ ששלח אותם למצב אבוד או הגנרלים שבכלל הינדסו את כל הכאוס הזה. זה כואב, זה מעצבן אבל אי אפשר להגיד שזה לא היה צפוי.

כשמאבדים חבר בתאונה, מסיבה לא ברורה או פשוט לא הגיונית, זה ההלם הכי גדול שיש. מה? הוא? אבל דיברתי איתו אתמול/שלשום/לפני שבוע. איך? מה? למה? הא? אתה בטוח? כי כשיש חברים ממש טובים, הם הופכים לסוג של קבועים בלתי משתנים במטריצה הענקית שהיא חייך. היקום יכול להתהפך על ראשו אבל יודעים שיש מישהו שאפשר לדבר איתו, שהמפגש הקבוע יהיה המפגש הקבוע ומישהו יצחק מהבדיחות שלך גם אם הם לא מצחיקות אותך. ואז, בהינף מחק, קבוע אחד הופך לאפס. בדרך כלל לוקח כמה ימים עד שבאמת מעכלים את העובדה שלא תוכל להשתמש באותו קבוע יותר, שאחד מהעמודים התומכים של חייך כבר לא נמצא. ואז מתחילים לתהות איך המטריצה עדיין עומדת והאם היא לא אמורה להתפרק בגלל זה. ומנסים להמשיך כרגיל, מנסים לחיות את החיים אבל במקומות שבהם ציפית לבן-אדם יש עכשיו חור שחור ואתה משפשף את העיניים במחשבה שמשהו לא בסדר איתך אבל אז אתה נזכר… אה… נכון… הוא נהרג לפני שבוע… אבל… המשחקים והכנסים והפאבים והמסיבות… לא, הוא לא יהיה שם יותר. אתה תצטרך להסתדר בלעדיו. בלעדיו?… זה אפשרי בכלל?… איך עושים את זה?…

וכשאני מגיע לנקודה הזאת אני מתחיל לבכות שוב.

סיכומי שנה? ממש אין לי כוח. יש אם המם המעצבן הזה שמסתובב עכשיו ואני רואה בבלוגים של חברים אבל באמת שאין לי כוח לעשות אותו. יותר מדי שאלות שמרגישות כמו חקירה באזהרה ומי באמת מצפה שאני אזכור את כל הפרטים הקטנים האלו ליותר מחודשיים אחורה ושכחו מזה שאני מוצא שיר שמסמל בשבילי את 2008. אז אין לי כוח.

ב-2008 התחלתי ללמוד בטכניון. זה הוביל לכמה מצבים טובים, לכמה פחות טובים. עשיתי יותר מילואים מכמה שמישהו צריך לעשות, שלא לדבר על תלמיד טכניון. התחלתי לקחת את ההשתתפות שלי בקהילת המד”ב בארץ יותר ברצינות. וכמובן, מישהי מדהימה הסכימה להיות חברה שלי.

את סיכום Astronomy Picture of the Day אני אעשה יותר מאוחר כי אין לי ממש מצברוח לזה.

בנוסף: כן, קרה לי משהו טרגי, קרה להרבה אנשים בטכניון. וגיליתי שאחד מהדברים שיותר מעצבנים אותי הוא שאנשים שואלים אותי מה קורה והאם הכל בסדר. אז דבר ראשון, שאף אחד שלא באמת הכיר את הבן-אדם יגיד לי שהוא משתתף בצערי. אתם לא יכולים. אתם רוצים לנחם ולהגיד שהכל יהיה בסדר ושדברים כאלו קורים והחיים מסריחים והיקום מנייאק וכל זה בסדר גמור אבל אתם לא יכולים להשתתף בצערי. מי מביניכם שנפל בחלקו המזל לאבד חבר טוב, מסוגל להבין איך זה מרגיש אבל לא יותר מזה.
וביחד עם זה, עוד יותר מעצבן אותי כשאנשים שואלים אם אני רוצה לדבר על זה. Fuck! אני מדבר על זה! בשביל זה יש לי בלוג. בשביל שאני אוכל להוציא את כל העצבים, לצרוח על העולם, לספר לכולם מה אני מרגיש ולהעמיד פנים שמישהו באמת מקשיב. אז זה אולי קצת מוזר, קצת טפל, להגיד לאנשים האלו את הכתובת בתשובה אבל אני באמת שלא אוהב להגיד בעל פה משהו שכבר הורדתי לכתב, במיוחד דברים כאלו.

ואם אני נעלם לזמן הקרוב, אל תחשבו שמרוב דכאון על החיים כרגע לקחתי את נפשי בידי. אני רק יוצא למילואים. זה סוג אחר של… יותר לשים את נפשי בידיהם של אנשים אחרים.

Righteous Kill: (מותחן פשע, פאצ’ינו ודה-נירו) הרושם הכללי שקיבלתי על הסרט הזה הוא שהוא לא מדהים, לא מרשים, לא מה שציפו ממפגש ענקים שכזה. דעתי האישית? I happen to kinda like it. אין לי מושג מה אנשים ציפו. אני אפילו לא זוכר אם ראיתי את הסנדק במלואו. הסיפור מעניין, בנוי טוב ומהוקצע, השחקנים נהדרים ואם יש לי תלונה זה על הקצב שהיה יכול להיות מהיר יותר ועל הבחורה שהייתה צריכה להיות בולטת יותר או להסתלק אבל התפקיד שנתנו לה נראה נדחף. אז כרגע, זאת דרמת משטרה טובה פלוס ומתאימה לערב סרט עם החבר’ה.
Bangkok Dangerous: (פעולה, דרמה, ניקולאס קייג’) שימו לב שכשאני אומר שם של מישהו בהגדרות הסרט זה לא בהכרח אומר שהוא סיבה מספיק טובה בשביל לראות אותו. כשאני אומר “ניקולאס קייג’” זה אומר שקייג’ מופיע בסרט בתפקיד גדול והסרט מאוד מושפע מזה ומאוד דומה לסרטי קייג’ אחרים שיצאו לפניו. הוא מגניב אבל מוגזם, מנסה להיות חביב ויוצא מטופש. אבל הביקורת לא מופנית רק כלפי הקייג’ אלא בעיקר כלפי האחים פאנג. האחים פאנג הם במאים נהדרים… כל עוד הם עובדים בתאילנד. היה להם רק סרט אמריקני אחד טוב, The Messengers, ואפילו The Eye האמריקני (עשו לפי סרט שלהם אבל לא הם ביימו) יצא טוב יותר משציפיתי. אבל Bangkok Dangerous מעוות את הסיפור המקורי, מסובב אותו ומחליף תפקידים ומצליח בעיקר לעצבן אותי. את הסרט המקורי קשה להשיג וגם אני ראיתי אותו באיכות גרועה. אבל הוא עדיין הרבה יותר טוב. יש שיסתכלו עליו ויגידו שהוא נראה בדיוק כמו האמריקני וכן, יש הרבה קטעים דומים, אבל הדרמה בו הרבה יותר טובה, הדמויות שנבנות שם יותר אמינות והוא גם חסר קייג’. אם אתם רוצים לראות את Bangkok Dangerous ואם אתם רוצים לראות עבודה רצינית של האחים פאנג אז תראו את Bangkok Dangerous המקורי.
המשך קריאה »