אז ככה, אמרתי כבר שאני הולך לקורס צניחה חופשית? אני דיי בטוח שכן. בשביל לעשות את זה, אני צריך את הטפסים שיאפשרו לי למשוך מהפיקדון של הצבא. הטפסים הגיעו אתמול וזה מאפשר לי ללכת לימי ההכנה ב-3 וב-4 לאוקטובר. עכשיו אני רק צריך לגשת לבנק ולמלא את הטפסים.
השמיים בהישג יד!
היום הייתי במכון לרפואה שיקומית ועוד משהו כדי לעבור בדיקה שתקבע אם אני כשיר בכלל ללמוד צניחה חופשית. לא ידעתי על זה הרבה חוץ מזה שאמרו שאני אצטרך לרוץ על הליכון. חשבתי, “נו, לא נורא. כבר עשיתי דברים כאלו בעבר.”
ריצ’ארד המונד, הידוע בשם החיבה ‘האוגר’ (האמסטר), נפגע לפני כמה ימים בתאונת דרכים. המונד הוא אחד מהמגישים של התוכנית Top Gear בארגון ה-BBC בבריטניה. מסתבר שהם חשבו שזה יהיה רעיון טוב לשלוח את אחד מהם לנסות לשבור את שיא המהירות היבשתי בבריטניה ולהכריז על מגיש Top Gear בתור האיש הכי מהיר על אדמה בריטית.
עבד לא רע בסיבוב הראשון כשהמונד הגיע למהירות של 507 קמ”ש אבל בניסיון האחרון לאותו יום, אחד הגלגלים של ה-Vampire, המכונית המחזיקה בשיא ובה השתמשו כדי לשבור אותו, התפוצץ ושלח את המונד לצד הכביש ב-450 קמ”ש. הוא נפגע קשה בהתרסקות כשהמכונית התגלגלה ב-100G. כרגע הוא יצא ממצב קריטי ומאובחן כיציב אחרי מה שהרופאים קוראים לו “החלמה מדהימה”, ומנהלי ה-BBC מאיימים להפסיק לגמרי את שידורי התוכנית שנדחתה עד להודעה חדשה אם המונד לא יוכל להשתתף בה.
שנה הייתה, שנה עברה. נראה לי שזאת הדרך הכי טובה לתאר אותה. היא הייתה.
הספקתי לדבר עם טים פאוורס ולהחתים אותו על ספרים. מאוד נהניתי באייקון הקודם. רדפתי אחרי מחבלים מסתננים בעזה וברמת הגולן. השתחררתי. עבדתי (ואני גם ששיפרתי) בכלבו. נהנתי מאוד גם בעולמות. הצטלמתי עם קלאודיה כריסטיאן. עבדתי במחנה קיץ. הייתי בניאגרה. טיילתי באדירונדקס. הייתי בניו-יורק והייתי רק במקום אחד מרבים שתכננתי אבל עדיין מאוד נהנתי.
ועכשיו מתחילה שנה חדשה עם אייקון חדש. ניל גיימן מגיע לארץ. ועכשיו כשאני חושב על זה, אין לי ספר להחתים אותו עליו. אולי אני אמצא משהו חדש באייקון.
שלשום היה טקס ראש השנה. מעט פחות מרשים מהפעמים הקודמות. כן הספקתי לראות את סיילנט היל ואת בריק. שני סרטים מאוד מעניינים. כל אחד בדרכים משלו.
אתמול אבא ביקש ממני לשמור במגרש החניה. אמרתי שאין בעיה וביליתי 7 שעות במשמרת. הספקתי לקרוא קצת, לראות עוד פרקים של סטארגייט. הייתי קצת עייף בהתחלה אבל בסוף עברתי את הלילה ואת הבוקר ואני עדיין ער. האם כדאי לי לעבור בכלל לשעון של 48 שעות? לישון מעט יותר מהרגיל אבל רק פעם אחת ביומיים. אולי 10 או 11 שעות כל 48, האם זה יעבוד?
ומה אני יעשה בשנה החדשה?
דבר ראשון אני אעבור קורס צניחה חופשית. בתקווה יעסיקו אותי שם. אני אצטרך גם לעשות פסיכומטרי השנה. אולי אני אחזור למחנה קיץ עוד פעם, אם ירצו אותי, אולי לא. אני חושב על ללמוד קרימינולוגיה, מדע משטרתי. אבל אני לא יודע איך זה יעבוד ואת זה אני עוד צריך לברר, מה הקורסים ומה אפשרויות התעסוקה.
שנה טובה, מוצלחת, פתוחה ורבת אפשרויות לכולם.
אז מה קורה איתי? שאלה מצויינת.
נחתי בארץ לפני יומיים ואני עדיין מרגיש את היעפת. אני מיועף לחלוטין. הלילה ישנתי שלוש שעות בין 2 ל-5 בלילה וזהו. אני עוד צריך למצוא עבודה, בתקווה אחרי שאני אעבור קורס צניחה ומקפל מצנחים. הטפסים כבר בדואר ובתקווה יגיעו במהירות. לפחות הצלחתי לפתור את העניין של חשבון הבנק הנעול.
יום “דבר כמו פיראט” היה שלשום ועבר ללא תקלות או הצלחות מיוחדות. אין הרבה מה שאפשר להגיד בארץ חוץ מלהזכיר את זה.
הבוקר קמנו שוב באותה שעה (ואיתן התלונן שהצלצול המעורר שלי עושה לו התקפי לב) ואחרי ארוחת בוקר ובדיקת דואל מהירה יצאנו אל מזח 45 לבדוק עם אפשר לתפוס מונית מים. מסתבר שהמוניות מתחילות לעבוד רק ב-11 ולנו לא התחשק לחכות שעה אז התחלנו ללכת לאורך מזרח האי מנהטן לכיוון באטרי פארק. היינו אמורים לפגוש שם את החבורה באחת-עשרה.
אז זהו, נגמר הטיול בוושינגטון. אני לא יכול להגיד שהתאכזבתי למרות בעיות ולמרות שלא הספקתי הכל. אני בהחלט צריך לחזור לפה עוד פעם כשאני אחזור פעם הבאה לארצות הברית.
לפני שיצאתי מבוסטון, שמעתי בחדשות על מותו של סטיב ארווין. לא ממש אהבתי את צייד הקרוקודילים האוסטרלי כי הוא דיבר אפילו יותר מוזר מהאוסטרלי הרגיל והייתה לו נטייה טבעית לעצבן בעלי-חיים מסוכנים. אבל לא יכולתי שלא להעריך את איך שהוא חי.
לפני שיצאתי מניאגרה הייתי במוזיאון קטן שמוקדש לאנשים שהתגרו במפלים. עכשיו, אני חושב שזה ממש דבילי ללכת מעל המפלים על חבל, לסחוב בן-אדם על הגב כשאתה עושה את זה, לרחף מעל המפלים עם חגורה רקטית שלא לדבר על ליפול מהמפלים בתוך חבית.
חלק מהמוזיאון הזה מוקדש לאחד היותר מטורפים שכבר ירד את המפלים פעם אחת בחבית ובפעם השנייה הוא ניסה לעשות קפיצת BASE מהמפל, עם אופנוע ים. אני מדגיש ניסה כי המצנח שלו לא נפתח והוא נהרג. אני חושב שזה היה הדבר הכי מטומטם שהוא היה יכול לעשות ואני לא יחשוב על לעשות את זה גם עם 1000 צניחות מאחורי, אבל אני חייב להעריך את הבן-אדם על איך שהוא מת.
לפני שיצאתי מהארץ קראתי על גולש גלים שעד לפני כמה שנים היה מאוד מאוד מפורסם. אם אני זוכר נכון קראו לו מאליק. הוא היה אחד מהמוצלחים ביותר מביניהם עם הרבה אליפויות ונצחונות מאחוריו. יום אחד, בזמן אחת האליפויות, החליטו לדחות את התחרויות כי הים היה מסוכן מדי. מאליק נכנס בכל זאת. הוא ביצע כמה תרגילים מדהימים אבל כשהוא יצא החוצה, זה לא היה בהליכה, הקרש שלו היה שבור והוא לא נשם.
מאז, כל שנה באותו יום, כל הגולשים מתכנסים על החוף ומניחים עליו פרח. הם מקדישים למאליק דקה של דומיה לזכרו ואז מסתערים על המים בתעוזה מחודשת.
אני לא יכול שלא להעריץ את היחס לבן-אדם.
כל האנשים האלו לא ויתרו על החלום והרצון שלהם ומתו כשהם עושים את מה שהם אוהבים. ואם זה יהיה בעוד 50 שנה או מחר, ככה אני רוצה למות.
היום ניסיתי להתחבר לאינטרנט בבית ההארחה שוב ללא הצלחה. כך שלא יכולתי לקבל את התשובות שרציתי מהבית. בארוחת בוקר, אן-מארי ורות אמרו לי שכדאי לי ללכת למרכז אדבר-הייזי כי זה מה שיהיה מעניין. הם אמרו שהמוזיאון להיסטוריה הוא כמו כל מוזיאון להיסטוריה רק יותר גדול. יש הרבה כאלו והוא עדיין יהיה שם כשאני אחזור.
This seems to be the start of a very bad day.
בהתחלה, החיבור לאינטרנט שהראה חוזק אתמול לא עובד בקומה השלישית. כנראה בגלל שהמשדר איפה שהוא במרתף. בבוקר, הקישור קרס לגמרי.
כשירדתי לעיר על האופניים, כמעט נדרסתי כמה פעמים בגלל מערכת התנועה המחורבנת.
Bonus Stuff
מה אנשים אומרים