כשיר ספורטאית ומיון שירים
היום הייתי במכון לרפואה שיקומית ועוד משהו כדי לעבור בדיקה שתקבע אם אני כשיר בכלל ללמוד צניחה חופשית. לא ידעתי על זה הרבה חוץ מזה שאמרו שאני אצטרך לרוץ על הליכון. חשבתי, “נו, לא נורא. כבר עשיתי דברים כאלו בעבר.”
כשהגעתי לשם, באיחור מטורף (ממתי צריך לחכות 45 דקות לאוטובוס?) נכנסתי ומצאתי רופא חביב שלא הפסיק לעלוץ. כל שורה שיצאה מפי הייתה עוד בדיחה בעבורו. מאוד חיבבתי אותו, צריכים להיות עוד רופאים מסוגו. הוא הדביק לי חיישנים לגוף (אחרי שגילח לי שני מקטעים משיער החזה) ושלח אותי אל ההליכון. אחרי שיחה קצרה, עם הפקידה שבחוץ לאחר הבדיקה, גיליתי שהמטרה הייתה שאני אגיע לדופק כלשהו ואז לבדוק אם קורה לי משהו במצב הזה. מדדו לי דופק מנוחה של 75 (אני עדיין לא בכושר) ודופק המטרה היה 198. אז התחלתי ללכת ואחרי זה ללכת יותר מהר ובשיא רצתי ב-9 קמ”ש בערך במעלה שיפוע של 18 מעלות. אני שונא לרוץ בשיפוע.
בכל מקרה, רצתי ורצתי ובאותו זמן חשבתי שזה מין מבחן או תחרות אז ניסיתי להוריד את הדופק שלי כל הזמן. אז אחרי 11:30 דקות שאני על ההליכון הזה, וחיישן אחד התקלף כבר מהזיעה, אחרי שהרופא חיכה לבדוק אולי אני בכל זאת אגיע לדופק מטרה, הוא ויתר והסתפק ב-196. אני ניצחתי. :) הראתי להם מה זה. ואז כבר לא הייתה להם ברירה אלא להכריז עליי בכושר. גם אני דיי הודהמתי. אני לא אומר שאין עוד מה לשפר אבל אני בהחלט יותר בכושר ממה שחשבתי, במיוחד אחרי חודש שלא עשיתי יותר מדי.
מיון שירים
אז איך ממיינים שירים?
יש אנשים שמדרגים סרטים/משחקים/דברים אחרים שמתחילים במ’ או ס’ לפי כוכבים. אני שונא את זה. כוכבים לא אומרים לך כמעט כלום על מה שאתה הולך לצרוך. גם כמה מילים לא אומרות לך כלום. זה למה אני מאוד אוהב את ‘עין הדג’ אבל זה כבר לא קשור לעניין.
מיון שירים – אני, דבר ראשון, שומע מוזיקה מלהקות שאני אוהב או מלהקות שנשמעות כמו להקות שאני אוהב או מלהקות שאומרים לי “קח תשמע!” (מהאחרונות, לעיתים רחוקות יוצא משהו). אם אני שומע את הלהקה שאני אוהב, כנראה שאני אשמור את האלבום בכל מקרה ואוסיף אותו לאוסף. שירים זה כבר עניין אחר.
שירים אצלי מדורגים (בסדר עולה) כדלקמן: ‘שירים שאני אזרוק לפח’, ‘שירים שכנראה ילכו לפח אם יהיו יותר מדי כאלו באלבום’, ‘שירים שאני אשמור’, ‘שירים לא רעים’, ‘שירים טובים’ ‘ושירים שהולכים ל-Unfiled’.
הסבר מעט יותר מפורט: ‘שירים שנזרקים לפח’ – היו אלבומים של להקות שאמרו לי “קח שמע!” שזרקתי לפח לגמרי. לדוגמה ה-Keiser Chiefs או איך שלא קראו להם, Gorrilaz ו-U2. שמעתי. לא אהבתי. אסטה-לא-ויסטה, בייבי. סליחה, היה שידור חוזר של T2.
‘שירים שילכו לפח אם יהיו רבים מדי באלבום’: זה כנראה קרה לי רק עם שתי להקות, System of a Down ו-Fear Factory. לשתי הלהקות האלו יש כמה שירים טובים אבל יש יותר מדי כאלו שאני לא רוצה לשמוע יותר בחיים שלי גם אם אני אהיה חרש. בשני המקרים האלו, לקחתי את השירים שכן אהבתי, זרקתי את השאר ובמקרה האחרונה גם הרכבתי אוסף משלי. (עזבו את אלבום The Best of החדש של Fear Factory. בואו תקחו ממני את Seperate Sound)
‘שירים שאני אשמור’ הם בדרך כלל חלק מאלבום של להקה שאני אוהב. הם לרוב נשמעים בסדר אבל אם אני אשמע את האלבום עוד פעם, אני כנראה אדלג עליהם.
‘שירים לא רעים’ הם פשוט שירים ששמעתי פעם-פעמיים ואני אשמע עוד פעם, כשהאלבום יתנגן אצלי בעתיד.
‘שירים טובים’ הם שירים שאהבתי אבל משהו מנע מהם מלהיכנס לקטגוריה הבאה. אולי הם היו איטיים מדי. אולי הם לא היו קליטים מספיק. בלי מוזיקה מספיק קצבית. הם שירים טובים אבל לא מצויינים.
‘שירים שהולכים ל-Unfiled’: עכשיו ככה… כשאני שומע אלבום, אני שומע אותה פעם-פעמיים בשביל להרגיש את המוזיקה. פעם-פעמיים בשביל להתרכז במילים ואז אני מתחיל לסנן. אם לא זרקתי את האלבום לגמרי, אני מתחיל לעבור על השירים בו ולבחור מתוכו את ההכי טובים. שירים בעלי מוזיקה מצויינת, מילים קליטות והרגשה פשוט… טובה. בעיקרון, הקריטריון “המדעי” היחיד לקטגוריה הזאת הוא “שירים שאני יכול לשמוע בלולאה חוזרת 100 פעמים והם עדיין לא ימאסו”. אם הם שרדו את הפעם השלושים בערך ששמעתי את האלבום, אני מעתיק אותם לאוסף הפרטי שלי והם השירים עם הסיכוי הכי טוב לבוא איתי אם אני יוצא לטיול או נסיעה.
לשירים שהגיעו עד הלום יש שתי אפשרויות קידום. אחת, הם יכולים להיות שירים עם מקצב מספיק טוב בשביל לרקוד לפיו ואז הם הולכים אל האוסף השני שלי – Dance Floor Rock. או שתיים, אם הם נשמעים לי טוב באותו רגע מסויים, הם מקודמים להיות Current Favorites ומצטרפים לקבוצת 30 השירים שנמצעים על הפאדא שלי לשימוש חירום.
וזהו. ככה ממיינים שירים.
Posted in No Category, Thinking Out Loud by Eran with 1 comment.
Comments
Pingbacks & Trackbacks
-
[…] ככה יראו הביקורות שלי מעתה. בגלל שאין לי את הכוח ולא רוצה לתת את הזמן לכתוב 700 מילים על כל דבר, אני אסכם את הרשמים החזקים ביותר שלי, במקרה של מוזיקה – את הניקוד המסוים, ומי שירצה לדעת עוד ישאל. מוזיקה: Black Lab – Passion Leaves a Trace – אלבום רוק טוב בהחלט. הוא לא נשמע ככה בהתחלה אבל יש לו קצב טוב. סווג תחת Pure Rock. 7 מתוך 12 (שירים הלכו ל-Unfiled( Andromeda – II=I, Chimera – לאנדרומדה יש סגנון יחודי והוא לא יתאים לכל אחד. הרבה גיטרות חשמליות והרבה שינויים חזקים בקצב המוזיקה. לפעמים גם תופים אגרסיביים. אבל אני עדיין אוהב את המוזיקה. סווג תחת Thrash. משני האלבומים, הדירוג הוא 6 מתוך 18. ספרים וסיפורים: חומריו האפלים – אחת מטרילוגיות הפנטזיה הטובות ביותר שקראתי עד עכשיו. אני בהחלט מסכים עם כל תיאוריית ה’אנטי-נארניה’ ואני חושב שאם רוצים לחנך ילדים לאתאיסטיות, לחשיבה ולביקורת עצמית, הספר הזה יכול מאוד לעזור. אני מאוד אהבתי גם את ההפקה הבריטית היפה שעשו לספר הזה. הסופר, פיליפ פולמן, מקריא עם צוות של כ-15 שחקנים והרבה מוזיקה ואווירה. בהחלט מומלץ ובגרסה המוקראת. המועמדים להוגו – יש המון מהם. אעבור עליהם במהירות. ‘איך לדבר עם בנות’ של ניל גיימן: חביב אבל לא מהטובים שלו. ‘Kin’ של ברוס מקאליסטר: יחודי, פשוט וטוב מאוד. ‘חלומות בלתי-אפשריים’ של טים פראט: ענק. חובה לכל חובב סרטים. ‘שמונה פרקים’ של רוברט ריד: חביב ביותר. חובה לכל חובב סדרות קאלט. ‘הבית שמעבר לשמים שלך’ של בנג’מין רוזנבאום: לא מדהים. לא בטוח שהבנתי. ‘Yellow Card Man’ של פאולו באסיגלופי: כבד וארוך כמו ‘איש הקלוריות’ מהשנה שעברה אבל בעל סיום משעשע. ‘שחר, שקיעה וכל צבעי הארץ’ של מייקל פלין: פשוט… פשוט ומצויין, מד”ב כמו שמד”ב צריך להיות בצורה הבסיסית שלו. ‘אשתו של הג’ין’ של איאן מקדונלד: הרעיון מעניין אבל היה אפשר לקצר. ‘כל הדברים שאתה’ של מייק רזניק: משעשע, מרתק וחזק ביותר. ‘ביתו היפה של פול פוט’ של ג’ף ריימן: לא מדהים. מקווה שאני אספיק עוד לקרוא את הנובלות. מייק טיטניום מציל את המצב (מהמימד האחרון): חביב ביותר. אהבתי את הרעיון. את הביצוע היה אפשר להדק יותר, לדעתי, אבל הסיפור פוגע במטרה. […]
זו שיטה לא רעה, אני הולך לנסות משהו כזה גם. :-)