יומן המסע של ראת’אריאל – יום 35 ו-36

בילינו את רוב שני הימים הבאים בתוך החורש הבן ממדי של מרתה, בעיקר נותנים למרתה זמן לנסות למצוא אולי חפצים או איברים אחרים שלה שהלכו לאיבוד ולפרנץ להחלים ממה שעשה לעצמו. הוא התעורר באמצע הלילה הראשון בצרחה. אמרנו לו שמה שהוא עשה עבד ושיחזור לישון. לייזה הוסיפה שגם לא יעיז לעשות דבר כזה בעתיד בלי לפחות להגיד לה קודם.

בבוקר, ניסיתי להעסיק את עצמי בזמן שפרנץ נח ומרתה חיפשה את הדברים שלה. אחרי סיור מהיר בחורש גיליתי שהוא דיי חוזר על עצמו. לקחתי את החכה שלה וניסיתי לדוג באגם הקטן אבל הדגים כמעט זינקו לי לידיים, מה שהפך את הפעילות לגם לא מרגיעה וגם משעממת.

מרתה ניסתה ליצור קשר עם הגבירה כדי לעדכן אותה אבל משהו השתבש לה והיא לא הצליחה לייצב קשר. אני התחלתי להשתעמם כל כך שאפילו עשיתי כביסה, ידנית. לפחות המים היו נעימים.

ביום למחרת, פרנץ נראה קצת פחות אפור וחיוור אבל עדיין לא ממש הצליח לעמוד לאורך זמן. מרתה, לעומת זאת, שוב עלתה באש בלילה. הפעם, אוטו היה מהיר ממני, תפס אותה וכיבה אותה. היא קיוותה שלעבור ממד יעזור לה, במקרה והאוזן לא, והתשובה לכך היא שלא. בבוקר, מרתה הצליחה לשלוח הודעה לגבירה ולעדכן אותה במה שהצלחנו לעשות. בתגובה, היא ביקשה שנלך לדורמשטאדט ללוות אציל. לא ידעתי איך להיות שירות משלוחים לרמי מעלה עוזר לנו להפיל את הטופר אבל הייתי כל כך משועממת שכל דבר לעשות היה חיובי.

טילפרטנו לודיאקר ואז הלכנו בצללים עד דורמשטאדט. אני מבינה שזאת דרך יותר מהירה להגיע ממקום למקום אבל מישור הצללים מטריד אותי. זה מרגיש כאילו משהו מסוים שם לא מחבב אותי ואולי לא יעשה כלום אם אנחנו שם לשעה-שעתיים אבל יתחיל ממש לא לאהוב את העניין אם נבלה שם יותר זמן.

נכנסנו לעיירה וניגשנו אל הטירה. מרתה נכנסה פנימה לחפש את האציל בהנחה שאם יש אציל במקום נידח, הוא כנראה בטירה. אנחנו נשארנו בחוץ, להעביר את הזמן עם השומרים. הם שאלו אותנו כמה שאלות אבל אחרי שוידאו שמסמכי המסע שלנו תקינים שאלו אם יש לנו זמן למשחק קלפים. אז הסכמנו.

לאחר שבטירה הוא לא נמצא, מרתה הלכה לחפש אותו בפונדק. תוך כדי המשחק ניסיתי להבין מה דעתם של שומרי החוק המקומיים לגבי הטופר ונראה שהם דווקא בעדם כי הם מחזקים את קארנאת’ ולא פוגעים בהם. ראיה פשוטה וצרה אבל אני לא יכולה להגיד שאני מאשימה אותם. נראה מה הם יחשבו כשהלקח יבוא לבקר אותם.

מרתה כנראה מצאה את האציל בפונדק כי היא חזרה עם איש שנראה חשוב ושני שומרים שלו. נפרדנו מדורמשטאדט והלכנו בצללים אל ווליאר. שם נפרדנו מהאציל וטילפרטנו חזרה אל הגבירה. רק לא נכנסנו אל המחנה אלא שמרנו מרחק כי כנראה שהבעיה של מרתה לא נפתרה.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 34

על הבוקר, מרתה ניסתה להסיר את הסימן מהגב שלה. וזה נראה כאילו זה עובד. הסימן כבר לא היה על גבה. עשינו את ההכנות שיכולנו לקראת מה שכנראה יהיה מלכודת ואז טילפרטנו אל החדר החשוך. כמו שמרתה תיארה לנו, החדר היה קטן ונראה כמו מעבדה רעועה ונטושה עם מגוון שאריות מפוזרות על הרצפה ועל השולחן במרכז הבמה. שמתי את אחד המוטות כך שיחסום את פתיחת הדלת היחידה ואולי יעצור קצת את מי שינסה להיכנס. אחר כך הגישו לי לום והלכתי לפתוח את תיבת הזכוכית עם האוזן המרקיבה.

משום מה, לא הצלחתי להכניס את הלום למקום הנכון או למנף אותו כמו שצריך אז לאחר מספר ניסיונות, מרתה הגדילה אותי ואז הצלחתי פשוט לקרוע את התיבה מהמקום. זה גרם לחלק מהבמה להתפוצץ ולהפיץ ענן רעיל שכיסה את כל החדר. זה היה צפוי, מפתיע ומעצבן במידות שוות. אז הסתכלתי אל תוך החור שנפער באבן וראיתי בפנים משהו ג’לטיני שניסה להחטיף לי. אף פעם אהבתי ג’לי, גם כשזה היה הקינוח היחיד בסביבה. מכיוון שחשבתי על זה כל הזמן, התגובה הייתה מיידית. שלפתי את האקדח שהכנתי קודם ואז הזמן האט ותוך כדי השליפה ראיתי את היד שלי, כאילו שלא בשליטתי אבל כן, דורכת את הנשק, וכשהוא היה לפני, יורה בו. ענן עשן בקע מלוע האקדח והכדור פרץ קדימה, קטן מעט עם עזיבת הקנה, ואז עבר דרך הג’לי וכמעט יצא מהצד השני.

ההדף זרק את היד שלי קצת לאחור והמשכתי את התנועה כך שתפסתי את האקדח עם הזנב בזמן שהתחלתי להלום בו. הוא נראה רק דרך חור קטן ברצפה אז לא יכולתי לעשות הרבה מאשר לשלוח את אגרופיי דרך החור מהר וחזק ככל שיכולתי. הגוף שלו מעט צרב, כשפגעתי, אבל זה הרגיש כמו להרביץ לחצץ חם ואז התחושה הלא נעימה הרגישה כאילו היא נשאבת אל תוך הטבעת החדשה שלי. האפסנאי אמר שהיא שואבת אנרגיה אז חייכתי לעצמי לרגע.

רגע לאחר מכן, פרץ לתוך החדר היצור הדוחה ביותר שאי פעם ראיתי. הוא נראה כמו הכלאה בין זאב, קרפד וצב בלי שריון והוא הדיף ריח שהרגיש כאילו הוא מגיע מתחתית השאול. הג’לי הצליח להזדחל החוצה מהחור אבל רק בזמן בשביל שאוטו יזרוק עליו את כל האנרגיה שצבר ויפחם אותו במקום. מרתה, פרנץ ולייזה הצליחו רק לברוח מהענן אל פינות החדר. וגם עליי הוא התחיל להשפיע והצורך להסתלק משם תפס אותי. אבל היה רק דרך אחת לעשות זאת. אז רצתי לכיוון היצור, תפסתי בצוואר שלו ודחפתי אותו אל תוך המסדרון. הוא ניסה לנשוך לי את הצד ושרט אותי עם כף מטופרת אחת.

צעקתי שימצאו את האוזן ונסתלק מפה אבל לפני שהיה אפשר להגיב, קרן אנרגיה עברה לי מעבר לכתף וכדור לוהט ומסנוור נוצר מאחורי היצור, שורף אותי וכמעט שורף גם אותי. עם הסרת המחסום העיקרי, אספנו את דברינו, המשרת הבלתי נראה של מרתה אסף את האוזן ויצאנו דרך הדלת, אל המסדרון ומעלה אל חצר של טירה הרוסה… בצורה מאוד מסוימת. יכולתי לזהות את הנזק של הלקח עכשיו בכל מצב. בזמן שהסתכלנו מסביב וניסינו להבין איפה אנחנו, מרתה התעסקה עם כמה מהדברים שאספה מהחדר שלמטה וכנראה שלא הספיק לה ענן מגעיל ששואב לך את הרצון לחיות והיא הצליחה גם להרעיל את עצמה עם אחד הנרות או משהו אחר.

טילפרטנו אל המקום בו נחנו אתמול, עייפים ואם ההרגשה שהשגנו משהו. בעוד קודם, חשבתי שאני מסוגלת להכניע אויבים מהר, השיטה של אוטו אולי מאוד הרסנית אבל אי אפשר להגיד שלא יעילה. מרתה נראתה ממש רע ורצתה לנוח אז היא הטילה לחש מוזר עם מעגל פטריות והזיזה את כולנו לחורש רגוע ושקט, לנוח. היא אמרה שזה מין ממד זמני בשליטתה אז אנחנו בטוחים פה. ואז פרנץ הציע לה לעשות ניסוי, משהו שהוא מאוד התלהב לנסות וחשב שיעזור לה. מרתה לא התלהבה אבל כבר הייתה מותשת ובלי הרבה אפשרויות אז היא הרשתה לו. למען האמת, לא ציפיתי לדבר כזה: הוא חתך את היד שלו והתחיל למלמל. הדם מהיד שלו זרם בתוך האוויר אל האזור בין ידיו והתגבש לאבן חן אדומה וכהה דמוית יהלום. הוא פלט עוד משהו, האבן התפוגגה לאבק, מרתה התעוררה כאילו משקל העולם ירד מכתפיה ואז פרנץ קרס כמו ערימת איברים, מעולף, ולייזה פלטה צעקה מפוחדת וניגשה לבדוק אותו. הוא עדיין נשם אבל נראה שזה כל מה שהוא עושה באותו הרגע. מרתה, בכוחות מחודשים, ריפתה אותו ואז כולנו הלכנו לישון.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 33

בבוקר, מרתה ניסתה להטיל איזה שהוא קסם, כנראה בניסיון להוריד את הסימן מהגב שלה אבל משהו לא הצליח לה וזה נראה כאילו זה רק נהיה גרוע יותר. אחרי זה טילפרטנו חזרה אל המחנה הסודי. נאמר לנו לדבר עם האפסנאי של הגבירה. הוא נתן לפרנץ מטה, לי הוא נתן טבעת ושני מוטות מתכת עם תכונות מעניינות. מרתה קיבלה חבילה מלאה בכל טוב.

מרתה הסבירה לנו כי מישהו מחזיק את האוזן שלה מהגוף הקודם. ואיבר גוף הוא קשר חזק אליה ומאפשר לאותו מישהו להשפיע עליה מרחוק. היא רוצה ללכת להביא אותה — נטייה מובנת, לדעתי — כדי לנתק את הקשר. אבל בגלל שהיא ראתה את האוזן בתוך חדר חשוך לחלוטין, היא צריכה לאסוף כמה מרכיבים בשביל לרקוח שיקויים על מנת שמי שאינו יכול יוכל לראות בחושך. אז מרתה, אחייניה ואני אספנו פטריות ועשבים ומרתה לקחה אותם להכין שיקויים. אני התיישבתי לקרוא עוד קצת.

בערב, הגבירה והמכשפה חזרו עם מחליף לאיידן, אחד בשם אוטו קונץ. הוא היה בן אדם יחסית גדול בלבוש עור משונה ומשהו בו נראה לא הכי… רגיל. מרתה הסבירה את נושא האוזן לגבירה שבתורה הסבירה לנו שזה שמרתה נמצאת במחנה הסודי כשמישהו מסוגל לעקוב אחריה זה מצב ממש ממש רע ואנחנו מתבקשים לעזוב.

טילפרטנו משם למקום אחר ואז חזרה לאתור. בשביל לחסוך לנו צרות, מרתה ופרנץ נכנסו לעיר לבד כדי למכור את השריון הקסום שמצאנו ואף אחד צריך. מכיוון שהיה בית קנית’ בפנים, ביקשתי שיביאו לי קצת תחמושת לאקדח. כשחזרו, מרתה ניסתה להסיר מעצמה את הקללה שוב וזה נראה כאילו משהו הצליח, אחרי שלושה ניסיונות, אבל הסימן עדיין היה על גבה.

הקמנו מחנה ביער והתארגנו ללכת לישון. לפני כן, רציתי לבדוק שהאקדח אכן עובד ולא רק מתוך השפעה קסומה כלשהי שלא הבנתי. אז טענתי בו כדור ולקחתי אותו כמאה מטר אל תוך היער. שמתי לב שאוטו עוקב אחריי, מרחף מעט מעל הקרקע בדרכו המוזרה. בחרתי עץ אקראי, כיוונתי אליו את האקדח ומשכתי את ההדק. פיצוץ קטן בקע מקצה הקנה והעץ ירק שבבים. לפחות עכשיו ידעתי שהאקדח תקין. פניתי לחזור. בדרך, ראיתי את אוטו מרים את אצבעו אל איזו שהיא ציפור לילה שפשוט הפסיקה לעוף באחת ואז נפלה והתרסקה על הקרקע. לא הקסם הכי מוזר שראיתי.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 32

בבוקר, אני עדיין ישבתי על השולחן עליו שיחקנו לילה קודם, במדיטציה אבל עדיין שמה לב. מרתה הלכה לדבר עם המכשפה, כנראה על הקללות שהוטלו עליה, איך להסיר אותן או איך למצוא את מי שהטיל אותן. פרנץ הלך לדבר עם הגראף אירקסיומר, כנראה על איך להחזיר את לייזה לקדמותה. איידן הלך לדבר עם הגבירה, כנראה כדי לספר לה שהוא רוצה הצבה חדשה ואולי גם על גורלו העתידי של קוג. כשהגראף התפנה קצת, שאלתי אותו אם הוא יודע משהו על אקדחים. הוא נתן לי כמה כיוונים טובים לאיך, אולי להצליח לתפעל אותם.

מרתה הלכה לדבר עם הגבירה, אולי על מה המשימה הבאה שלנו, אולי על איך אפשר להתקדם, לשבש את התוכניות של הטופר או להגיע אל הלקח. ואז היא חזרה לקרוא לנו לשיחה. פרנץ רצה לדעת אם מרתה תהיה מוכנה להחיות אותו אם הוא ירצה לחזור אבל מרתה לא רצתה לדבר על זה באותו הרגע. כשדיברנו עם הגבירה קיבלנו את החדשות שמשהו שיבש למרתה את מנוחת הלילה וביחד עם זה גם את היכולת שלה להטיל לחשים. זה אומר שאנחנו צריכים לקחת יום מנוחה בדרך ליעד הבא שלנו.

כל המחנה כבר כמעט התקפל לחלוטין עד שסיימנו וכולם התכוננו לעזוב. הגראף בא להגיד שלום והעביר לי ספר שאמור לעניין אותי. לא נראה שהוא רצה שהאחרים ידעו אז הכנסתי אותו מהר לתיק ואעיין בו מאוחר יותר. מרתה ואיידן ניסו להיפרד בצורה ידידותית למרות המחלקות שפילגו אותם. ואז כולם טילפרטו והשאירו את ארבעתנו לבד באמצע היער. פרנץ הכין משהו, מכיוון שמרתה לא הייתה יכולה, וזימן לנו כרכרה מיסטית שלקחה אותנו במורד הנהר. לאחר כמה שעות מצאנו מקום לנוח ופרסנו מחנה. שיחקנו קצת קונקרור אבל לאחר סיבוב ממוזל של לייזה, מרתה הוכיחה שוב שזה לא המשחק בשבילי, וחיסלה אותנו כמו כדור אש על ערימת חציר.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 31, המשך

כששאר המחנה הלך כל אחד למיטתו, אנחנו נשארנו לשמור ולדבר. איידן אמר שהוא הולך להחיות את קוג. מרתה התנגדה לכך. הוא אמר שהוא הבטיח לקוג שאם דבר כזה יקרה אז הוא ינסה להחזיר אותו ומבחינתו, אם הוא לא יעשה את זה, הוא בוגד בחבר שלו, בעמית לקרב. מרתה ניסתה לשכנע אותו שזה לא רעיון טוב, שקוג לא צפוי ומסוכן ושאולי הנשמה שלו כבר מושחתת מדי מכדי להציל. הויכוח התגבר.

שאלתי את פרנץ אם הוא חושב שהתנהגות כזאת היא רגילה בנסיבות האלו. גם במנזר וגם במלחמה, מעולם לא ראיתי התנהגות כזאת בין שותפים. פרנץ אמר שבחבורות מסוג זאת, דבר כזה יכול להיות אפשרי. הוא שאל אותי מה דעתי על הנושא ואמרתי לו כי אני חונכתי לקבל את המוות שלי כסיום הדרך, תהיה התוצאה אשר תהיה ושאם ינסו לקרוא לי בחזרה, זאת החלטה שלי. ולכן, אני חושבת שהחיאתו של קוג היא בינו לבין מי שמוכן לעשות את זה. אם יגיע הזמן שלי, אני אחליט באותו הזמן אם דרכי הסתיימה או שיש עוד משהו שצריך לעשות.

לבסוף, איידן העדיף לעזוב את הקבוצה מאשר לבגוד בקוג. הוא לקח את המצע שלו לאזור של האצילים והלך לישון שם בזמן שפרנץ, מרתה ואני נשארנו. פרנץ התעסק עם ערכת היצירה שלו בזמן שאני התרכזתי במדיטציה.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 31, המשך

הסראפטיס, כמו שפראנץ אמר לנו תוך שהוא מנסה להעביר לנו מה הוא יודע עליה כמה שיותר מהר, הלכה קודם כל אל מרתה. וכנראה שלא הפריע לה יותר מדי שמרתה ריחפה על המטאטא שלה 20 מטר באוויר. אני וקוג, השניים הכי קרובים לכרכרה על הקרקע, ניסינו ללכת להכניע את מטיל הלחשים. אם נצליח לנטרל אותו, אולי נוכל לנטרל גם את השדה. אבל זה לא הצליח. השדה ברחה מכלוב הקרח שפראנץ סגר עליה והופיעה בתוך הכרכרה. בסוף, אני ואיידן נאלצנו להילחם איתה מטווח קרוב בזמן שקוג, שאולי לא הבין את הרעיון להכניע, השתמש בחרב שלו על הכרכרה כמו שמשתמשים בכפית על צנצנת כמעט ריקה. לא נראה שאני הצלחתי לחדור את השריון שלה ואיידן נפגע קשות. אז אני השקיתי אותו בשיקוי הריפוי האחרון שנשאר לי וניסיתי לחלץ אותו מהמקום. אבל ברגע שהגענו למרחק בטוח, הוא התעקש לחזור לקרב. קוג נפגע ממטח אנרגיה ופראנץ ניסה גם לתפוס את תשומת הלב שלה. כשהצלחתי לחזור, עשיתי את הדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו: הוצאתי שק סבך-רגל מהתיק וזרקתי עליה. החומרים הדביקים לפחות צריכים להקשות עליה להתקיף. אבל למרתה היה רעיון אחר, היא הקפיאה אותה לחלוטין, ארזה אותה בגוש של קרח.

ואז, פתאום, הופיע משום מקום נחיל של עכבישים וברגע קל הרכיב דמות אדם שהפכה מאוסף עכבישים לאציל מקומי. הוא סיפר לנו שהוא האחיין של האציל שנהרג בכרכרה. אבל לפני שהיינו יכולים להתמודד איתו, היינו צריכים לסיים עם השדה. כי גוש הקרח מפשיר תוך דקה. אחרי דיון ארוך קצת יותר מדי, החלטנו לטלפרט אותה קילומטר למעלה. הנפילה בטוח תרסק ותהרוג את השדה ולמרתה אין בעיה לחזור כי יש לה מטאטא מעופף. כשזה היה מאחורינו, פנינו אל האחיין. הוא טען שאין לנו את הכוח או המשאבים לנהל איתו קרב עכשיו ולכן הוא פשוט ייקח את הדברים שלו וילך. אני ערערתי על ההצהרה הזאת כי, אחרי שיקוי ריפוי וכמה לחשים מצד איידן ומרתה, הייתי בסדר גמור להתחיל שוב. בסוף הסכמנו שהוא יצטרף אלינו, נרתום את כל העגלות ביחד, הוא יוכל לקבל את יצירות האומנות שלו ואנחנו ניקח את כל מה שלא מקורו בקארנאת’, ספציפית כלי נשק ודברים שיכולים לעזור למרד. כמו כן, הוא יבוא לדבר עם הליידי מריאנה ואולי יוכל לעזור לנו בעתיד מכיוון שהוא מטיל לחשים רב עוצמה.

 בזמן שאספנו את עצמנו ואת הציוד והעגלות למקום אחד, עברתי בין השומרים שנפלו כדי לבדוק מי עדיין בחיים. ולוודא שהוא יפסיק. אבל איידן שם לב בזמן ואמר לי לא להרוג אף אחד. גם מרתה לא הסכימה. לי זה נראה מאוד הגיוני. אנחנו לא רוצים שיצאו מפה עדים להגיד מה עשינו. אחד כבר ברח אבל לאחד אפשר שלא להאמין. לשניים ושלושה קצת פחות. אבל לאיידן ומרתה יש איזו שהיא טענה שכל חיי אדם חשובים בפני עצמם ואני לא ממש מסוגלת להבין את זה. הם כן אמרו, והגראף החדש (כי הרגנו את הקודם) הסכים איתם, שעכשיו האנשים האלו הם שכיריו של הגראף ונאמנים לו ולא יגידו כלום אם הוא יורה להם כך. אז הורדתי את הרגל שלי מהגרון של השומר המעולף. אני דואגת לעצמי כבר הרבה שנים, אני אסתדר אם משהו רע יקרה, לרגע דאגתי גם להם. כן רציתי לקחת חתיכה מהעור המשוריין של השדה כדי לבדוק משהו. במהלך הקרב עצמו לא הצלחתי להרע לה יותר מדי אבל היה לי רעיון איך להשתפר לפעם הבאה.

אני ואיידן היינו צריכים לצאת ולדחוף כדי שהעגלות יזוזו אבל הצלחנו. ואז מרתה לקחה אותנו לטיול דרך ארץ הצללים. זאת אכן הייתה חוויה מוזרה. אף פעם הייתי בממד אחר. והיצורים שעברו שם לא נראו כמו כאלו שרוצים חברים. אז אחזתי בכרכרה בכוח כדי לא לאבד את השיירה. כך הלכנו כמה שעות עד שיצאנו מארץ הצללים אל תוך החצר האחורית של חוואי פשוט. הוא נראה מאוד מופתע לראות שיירת של עגלות מלווה על ידי קבוצת אנשים מאיימים למדי שפתאום הופיעה לו בחווה. ניסינו לשחרר את העגלה אך היא נתקעה בבוץ ולא נשאר לנו אלא להפיל את הגדר של החוואי כדי לצאת. מרתה התעקשה גם לשלם לו על זה, משום מה.

כשהצלחנו לבסוף להיחלץ מהחווה, עלינו על הדרך היחידה שהייתה קיימת והתחלנו ללכת בכיוון שמרתה החליטה לאחר שהבינה מהחוואי איפה בדיוק נחתנו. על הדרך, ראינו פטרול של חמישה אנשים מבית האציל המקומי. החלטתי שאין לי כוחות להסביר את עצמי שוב לעוד אנשים במחוז חדש אז נכנסתי אל העגלה האחורית. אז לא הבנתי לגמרי מה קרה. אני רגילה פשוט לכסות את הראש, להנמיך מבט ולהמשיך ללכת. זה בדרך כלל עובד. אבל איידן ביקש שהיא תנסה להרדים אותם והיא הצליחה רק שניים ואז הופיע לה עיגול שחור גדול מעל הראש והשלושה הנותרים באו לדרוש פיצוי על כך שפגעו בהם אבל איידן הצליח לשכנע אותו שהוא והגראף יענישו את מרתה ושהאציל המקומי יסתפק רק בקנס כפיצוי. והם כעסו על מרתה בגלל שהיא עשתה משהו לא בסדר או עשתה משהו כן בסדר אבל בצורה לא בסדר. אני לא לגמרי בטוחה. אבל הגראף הצטרף אליי לתנומה על יצירות האבן באחורי הכרכרה עד שנגיע למחוז חפצינו.

בקרחת יער קצת במעלה הכביש מפונדק, פגשנו את הגבירה והמכשפה שלה. הסברנו לה את העסקה שעשינו עם הגראף. היא הסכימה גם לקיים אותה אז חילקנו את האוצר כפי שהסכמנו. כשהכל היה מוכן, טילפרטנו למקום בטוח יותר שלפחות מרתה, המכשפה והגראף הכירו. בזמן שהמחנה הוקם והוכן ללילה, הלכנו מרתה לייזה ואני למצוא אגם להוריד מאיתנו חלק מהזוהמה של היום. מרתה התלוננה על כאבים מסוימים בגב אז היא ביקשה שאגיד לה אם יש לה משהו על הגב. וכשהורידה את הבגדים כדי להיכנס לאגם, שאלתי אותה עם אות גדולה ושחורה עם מחושים שחורים זה משהו חדש. הבנתי משרשרת המחשבות הקולניות וההאשמות שלה שכנראה שכן.

אחר כך, בארוחת הערב, אחרי מחשבה אחורה על כל הנסיבות האפשריות לשים עליה סימן כזה, ואחרי שימוש בחתול שלה כדי לדבר עם הפטרונים האפלים שלה (או לפחות ככה היא הסבירה את זה), היא הגיעה למסקנה כי היו אלו כנראה ה-Zangwolves. אני לא יודעת עליהם יותר מדי אז הסתפקתי בזה בינתיים. פראנץ שם עלינו את הלחש הזה שמאפשר לנו להישאר לשמור בלי להתעייף כשהחלטנו לסיים את הערב אבל לפני זה, רציתי לבחון את הרעיון שלי. לקחתי את חתיכת העור המשוריין של השדה והלכתי כמה עשרות מטרים אל תוך היער. שמתי אותו על עץ וניסיתי לחבוט בו. הוא היה חסין לחלוטין לחשמל אז ויתרתי על זה מהר. ונראה גם שהוא מאוד עמיד למכות רגילות. אז ניסיתי למקד מהלומות בנקודה אחת. זה עבד. לאחר רצף קצר של מכות מוכוונות אל נקודה אחת, גומחה קטנה החלה להיווצר בשריון. זה נראה מבטיח. לקחתי את חתיכת העור חזרה אל המחנה והנחתי אותו בצד, מעט מרוצה מעצמי.

וכדי להעביר את הלילה, הגראף הציע לכל מי שהיה מוכן לשחק Conqueror. אבל אני לא ממש טובה במשחק הזה אז לא רציתי להביך את עצמי מול מישהו שמחזיק עליו סט מגולף והסתפקתי בלהסתכל מהצד.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 31, המשך

איידן ביקש שאחזור לעיר בזמן שהוא נשאר בחוץ, כנראה לעבור על הדברים שאשתו השאירה ולחשוב על האירועים האחרונים. הנהנתי. לא התכוונתי להישאר בחוץ כשכבר יש לי מיטה מוכנה בפונדק. אז צעדתי חזרה אל תוך העיר, חזרה אל הפונדק. סיפרתי לשאר תקציר של מה שקרה והתכוונתי ללכת מיד לישון אבל מרתה עצרה אותי. היא ביקשה הבהרה מחודשת. הסברתי לה מה קרה ושאין כרגע יותר מדי מה לעשות חוץ מללכת לישון ולאסוף את איידן מחר בדרך לחפש מקום לערוך את המארב.

בבוקר, אחרי מה שכנראה היה לילה פורה, פרנץ וקוג הציעו לכולנו ‘קמעות מזל’ שנראו כמו משהו שקבוצת ילדים הייתה מכינה אחרי שחטפו מכה בראש. ויתרתי. אחרי ארוחת הבוקר, ברטהולד הודיע לנו כי הקרוון בדרך אז אני ומרתה הלכנו לאסוף את איידן ולמצוא מקום למארב בזמן שפרנץ הלך לקנות לנו כמה מסכות כדי להסתיר את זהותנו. מצאנו מקום בעיקול בדרך בתוך חורשה והשארנו שם את איידן כי אם אשתו מצאה אותו אז כנראה שמי שעירפד אותה יודע שהוא שם ולכן עדיף שלא יראה את פרצופו בעיר שוב.

חזרנו אל העיר ופרנץ חילק מסכות לכולם. אספנו את עצמנו והציוד שלנו ורכבנו החוצה מהעיר בצורה קצת מסודרת. אבל אני מעדיפה לא לרכב על סוסים, מעט מדי חופש תנועה. אז החלפתי עם מרתה ובזמן שכולם ניסו לחשוב איך זזים מהר עם חזיר בצד, אני הרמתי את לייזה ופשוט התחלתי לזוז.

כשהגענו אל אזור המארב, התחלנו להתמקם ועלו חששות שלמרות שאנחנו מסווים את עצמנו, אוסף הכשרונות המסוים שלנו עלול להיות חתימת זיהוי מספיק טובה בשביל לזהות אותנו. אבל לא היה לנו יותר מדי זמן לחשוש באמת כי ראינו שהקרוון כבר בדרך, שלוש עגלות מסע ועגלת נוסעים, מוקף על ידי 20 שומרים. אני בכוונה מצאתי מקום על עץ כך שאוכל לאגף כמה שיותר מהם כשיגיע הזמן. וכשהקרוון הגיע אל העיקול עצמו, איידן יצא מהשיחים וניסה לגרום להם להיכנע. כל השומרים שלפו נשקים. אני נאנחתי קצת בשקט. כי ממתי דברים כאלו עובדים באמת. וכמו שחשבתי, זה לא עבד. והשומרים תקפו אותנו. אני, בגלל שזה מה שאני רגילה לעשות, חיפשתי את מטילי הלחשים והמנהיגים. וכשהקרב התחיל, זינקתי אל המכשף. בעיטה אחת טעונה חשמלית הפילה אותו לרצפה.

יצאנו אל הקרב. בזמן שהפלנו את השומרים על ימין ועל שמאל, הנוסע בכרכרה האחרונה איים עליהם שלא לוותר ולא לברוח כי אחרת יסבלו גורל גרוע יותר מלהילחם בנו. וכשכמעט כולם כבר היו על האדמה, הנוסע חתך את ידו וקרא בתפילה כלשהי. ואז הופיעה שדה ליד הכרכרה. זה לא היה משהו שציפיתי או מתישהו ראיתי קודם. וזה לא נראה כאילו הקרב נהיה קל יותר.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 31

בלילה שלפני, פרנץ הציע שלמרות שאנחנו בפונדק שהוקצה לנו מראש, חלק מאיתנו צריכים להישאר ערים לשמור. הוא אמר שהוא בכל מקרה מתכוון להישאר ער, בעזרת לחש השמירה שלו, אז איידן הסכים להישאר וגם אני נעתרתי. התכוונתי לבלות את שאר הלילה במדיטציה ומחשבה אבל איידן שמע משהו באמצע הלילה. הוא אמר שזאת אשתו. זאת שאמורה להיות מתה.

אני לא שמעתי אבל הוא התכוון כבר לצאת לבדוק וביקש שאצטרף אליו כי אני הזריזה מביניהם והוא… לא. לא ממש רציתי לצאת לסיבוב לילי ברחובות של עיר שאני לא מכירה בחיפוש אחר כל ערטילאי אבל העדפתי את זה על כך שאיידן ייצא לבד ואז יגרום לעצמו להיהרג על שטות. לפחות כך אני יכולה להציל אותו מהשטות אם צריך.

בדרך נתקלנו בשני שומרים מעט חיוורים שאמרו לנו שהם ניסו לסלק אישה שפתחה אוהל באחת הכיכרות במקום להיכנס לאיזה שהוא פונדק. היא צרחה עליהם קצת אבל הם בסוף הצליחו לגרום לה לזוז. הם אמרו לנו שהיא הייתה בדרך אל השער הצפוני. אז רצנו אל השער הצפוני. השומרים שם לא היו מוכנים לפתוח לנו את השאר באמצע הלילה ככה סתם אז איידן הציע שנקפוץ מהחומה כדי לא להכריח אותם לחרוג מסמכותם. הוא קפץ ושרד את הנפילה לא רע. אני העדפתי להשתמש בטכניקת ‘הצעד השופע’ אז במקום לצעוד מעבר לשפת החומה, צעדתי מעבר לשפת המרחב והופעתי לידו בצורה שקיוויתי שתפחיד קצת את מפקדת המשמר.

אחרי עוד כרבע שעה של הליכה וריצה במעלה הדרך, מצאנו מחנה לילה קטן על סף החורשה. האישה ששם באה אלינו מוכנה להילחם אבל איידן הרגיע אותה ולאט לאט, לפי איך שדיברו אחד אל השני, התחלתי להאמין שזאת באמת הייתה אישתו. היא סיפרה לנו סיפור מרשים על איך מותה זויף בזמן שהיא נחטפה לעבדות. איידן רק רצה לקבל את אשתו חזרה ולכן התקרב כדי לחבק ולנשק אותה. הייתי צריכה לשים לב. הייתי צריכה לחשוד יותר. אבל לא שמתי לב. וכמה שאני לא אוהבת לצאת לטיולים ארוכים באמצע הלילה, לא חשדתי. והיא הספיקה לשלוף את הניבים שלה ולנשוך אותו לפני שהספקתי להגיב. זאת טעות שלא אחזור עליה בקרוב.

ניסיתי לקרוע אותה ממנו קודם אך זה לא צלח. איידן גם ניסה להוריד אותה ממנו עם פרץ של אנרגיה קדושה והצליח בהחלט לעשות לה נזק. ולבסוף, בלית ברירה, טענתי את ידיי באנרגיה חשמלית והכנסתי לה אגרוף בצלעות. ממה שידעתי על ערפדים, לא ציפיתי שזה יעשה את זה כל כך מהר אבל היא התפזרה מיד לענן ערפל והחלה לברוח. איידן רצה להמשיך לרדוף אחריה. אני רציתי לחזור חזרה לשאר החבורה שחיכתה לנו אבל איידן כבר התחיל לזוז. אז באתי לנסות לעקוב אחרי ענן רק קצת נראה יותר מ’כמעט שלא’ אבל דרכתי על ענף לא במקום וכמעט חטפתי מכה מאחר ועד שהספקתי לרכז חזרה את תשומת ליבי, הענן נעלם.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 29, המשך ויום 30

במסדרון, פרנץ שאל אותי למה אני כל כך נחושה להרוס את הלקח, הוא לא חשב שעמידה לצד החפים מפשע היא משהו שאני עושה. ובכן, כך הסברתי לו, הוצבתי בכפר ההוא כדי לשרת אותו ולהגן עליו. נתתי את המילה שלי. ועכשיו הכפר הזה הוא עפר ברוח. הדבר היחידי שאני עוד יכולה לעשות כדי לעמוד במילה שלי הוא לנקום את נקמתם.

כשהגענו חזרה אל איידן וקוג בחדר הקבלה, הסברנו להם מה קרה ומה נאמר. חיכיתי שמורנה והעוזר שלה ילכו לפני שהעפתי צלחת מהשולחן והתרעמתי על כך שהן נהגו לקרוא לאורקית הזאת חברה. ועכשיו, היא מדברת על לכבוש את קארנאת’ ולהשתמש במפלצת עצומה כי היא שימושית. מרתה הסבירה כי המשפחה שלה נמצאת בשטחה של מורנה. אז ציינתי את המובן מעליו, שאם כך, כדאי להוציא אותם ממנו. עדיין הייתי עצבנית אבל הגיע הזמן ללכת.

בשביל לשמור על סודיותו של המחנה של הגבירה, מרתה טילפרטה אותנו לדוסלדורף קודם. זאת הייתה עיירת איכרים פשוטה. הלכנו לדבר עם מנהל הספרים שם כי מרתה רצתה לשאול אותו כמה שאלות. הבנתי שהם מכירים אותו מקודם אבל זה לא הרושם שהוא נתן כשהוא טרק לנו את הדלת בפרצוף. לקחתי כמה צעדים אחורה והפניתי את גבי. זאת אחת מהתגובות שאני רגילה אליהן אז לא רציתי שנוכחתי תהרוס את מאמצי הדיפלומטיה. אבל אז הוא החל לנקוש בחוזקה על מחבת מבפנים וראיתי שהחוואים מסביב מסתכלים לכיוונו, חושבים אם לבוא לעזרה או לא. הנדתי את ראשי לכיוונם לשלילה.

לבסוף הבנו ממנו שמורנה עשתה להם טוב. היא שיחררה את הצמיתים ומשלמת להם בסדר. זה קצת הפתיע אותם. משם טילפרטנו חזרה אל המחנה של הגבירה וסיפרנו לה מה עשינו ומה למדנו. לא היו לנו כרגע את האמצעים לתקוף את מורנה ישירות. אבל שבינתיים יש משהו שאנחנו יכולים לעשות לטובת המאמץ המלחמתי. מרתה התחילה להתווכח עם הגבירה על זכויות צמיתים ואיך אולי אפשר להשתמש בכוח פוליטי כדי להשיג יותר אנשים לצידה אבל היא לא התקדמה יותר מדי. אותי עניין אם לעשות מה שהיא רוצה, לפשוט על שיירת אומנות, ייפגע בטופר או יעזור לנו להגיע לכך. היא אמרה שבזאת נתרום למרד. ובכן, לעזור למישהו שיכול בעתיד לעזור לי יכול להיות שווה כמה ימים של עבודה.

לאחר מכן הלכנו לשאול כמה שאלות את ערימת העצמות שנשארה מהקרב אתמול. הדברים בהם הוא השתמש עלינו נקראים אקדחים. הם המצאה של סאייר ומצריכים כדורי מתכת מותאמים שנקראים קליעים ותערובת כלשהי שנקראת אבקה שחורה. וכרגע אין לנו כי האקדוחן הזה יירה באמצעות קסם. פרנץ, עם כל הידע הנרחב שלו, ניסה לייצר קצת אבקה כזאת לפי התיאורים שקיבלנו אבל לא הצליח. אני ביליתי את שאר אחר הצהריים בבחינת הנשקים וניסיון להבין איך משתמשים בהם ולהרגיש איך אני מסתדרת איתם לפי התיאורים של הגופה.

כשקמנו בבוקר, התארגנו ליציאה לוולייאר, עיר גבול מבוצרת, לפי ההנחיות שנתנה לנו הגבירה. שם יפגוש אותנו איש קשר שלה שיארגן לנו מקום בפונדק. וכמה ימים לאחר מכן, כשיודיעו לנו, אנחנו אמורים לתקוף את השיירה. מרתה נעלמה לכמה שעות על הבוקר אבל כשהיא חזרה, יצאנו לדרך. הגענו אל הפונדק עצמו לקראת הערב ושם פגש אותנו ברטהולד. הלכנו לישון במטרה להתחיל הכנות למחרת.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 638-, המשך

ניסיתי למשוך את זנבי חזרה אך הוא לא עזב. לא ידעתי מה עוד לעשות. באתי לתפוס את ידו ולגרום לו לשחרר אך היא כבר לא הייתה שם. ולפני שפגעתי בשולחן, הוא כבר משך אותי לסיבוב שכמעט גרם לי להחליק וליפול. הסתובבתי חזרה. הוא הזיז באיטיות את כיסאו אחורה כך שכבר לא יכולתי להגיע אליו מעבר לשולחן. האדרנלין כבר אחז בי. זינקתי מעבר לשולחן עם בעיטה לכיוון ראשו אבל הוא נע מתחתיה כאילו ראה אותה מגיעה מקילומטרים. נחתתי לידו ושלחתי בעיטה אחורה אליו. הוא הסתובב, לקח את רגלי איתו, כופף אותה עם מכה לאחורי הברך וזרק אותה אותי לרצפה.

אבל הוא לא התקיף אותי. הוא נתן לי זמן לעמוד שוב, למצוא את מקומי ולהתכונן. לקחתי צעד זהיר אחד. ואז עוד אחד. נכנסתי קדימה עם אגרוף לכיוון הראש. ואז עוד אחד. אחד לבטן. ברך. רגל להכשלה. מרפק לצוואר. וכל פעם, הוא או הסיט את התנועה הצידה בלי כמעט לשנות את מיקומו או פשוט כבר לא היה שם. ואת התנועה האחרונה הוא חסם, תפס לי את המרפק ואת פרק היד, כופף אותן מאחורי גבי והצמיד אותי לשולחן.

פסגת כושרו של האיש הזקן כבר הייתה הרבה מאחוריו אבל הידע שלו רק הצטבר והבשיל עם השנים. הרגשתי שאין הרבה כוח מאחורי האחיזה אבל הבריח היה מושלם. הוא היה יכול לשבור לי את היד בתנועה קצרה וקלה יותר מאשר שבירת ביצה. ואחרי כל זה, לא ניכר שום עצב או כעס או תדהמה בקולו.

“ראת’אריאל… גם אחרי כל כך הרבה שנים, עדיין כל כך חסרת כיוון. חסרת איפוק ושליטה עצמית.”

זה עיצבן אותי וניסיתי להתנער מאחיזתו אך הוא הזכיר לי, עם רק קצה סיכה של כאב, שהוא ישחרר אותי כשהוא ירצה ולא לפני.

“תפקידך אינו להבין או להחליט. יש לך עדיין כל כך הרבה ללמוד, כל כך הרבה להפנים. אני לא שולח אותך לכפר נידח כדי להרחיק אותך מעיני הציבור, כפי שאת בוודאי חושבת לעצמך. אני שולח אותך לשם כי שם את נחוצה. עברך, כישורייך והדרך שאת מפעילה אותם ימצאו בית חם בסינגורד. האנשים שם אנשים פשוטים, בלי הרבה דעות קדומות ויקבלו אותך בשמחה. הנציג שלנו ישמח לכל עזרה שרק יקבל. ושם תמצאי את המשך דרכך. אולי לא בהכרח את מה שאת רוצה אבל בהחלט את מה שאת צריכה.”

“ומה זה אמור להביע?!”

“לא אוכל לגלות לך. רק את תוכלי לגלות בעצמך. אני אומר לך את המעט שנתגלה לי.”

“ומה ימנע ממני ללכת לאן שאני רוצה ולא לאן שאתה שולח אותי?”

“כי את הולכת להבטיח לי שתלכי לשם. ואני יודע שאת עומדת במילתך.”

“אחרת מה? לא תשחרר אותי? תשבור לי את היד?”

“לא,” אמר ושחרר. התנערתי מאחיזתו ולקחתי צעד אחורה, מעסה את מרפקי. הוא צדק. הייתה לו את היכולת העל טבעית כמעט תמיד להיות צודק. תמיד לדעת יותר. והוא עדיין היה כנראה האדם שכיבדתי יותר מכולם. על כל מה שעשה בשבילי, על שעזר לי למצוא את מקומי, על שאימן אותי ונתן לי מטרה, שעזר לי כשבאמת הייתי צריכה עזרה ואף אחד היה מקבל אותי מרצונו החופשי. וסך הכל, כמה ארוכה יכולה להיות המטלה הזאת? שנתיים? שלוש? לא כל כך הרבה בהשקפה הרחוקה.

לא היה עוד מה להגיד. “אני מבטיחה, אבי,” אמרתי וקדתי עמוק.

נשארתי לישון במנזר באותו הלילה. אכלתי בפינה בשולחן קטן. אח אחד שהכרתי בא להגיד לי שלום מהוסס. כל השאר לא היו בארוחה או כבר לא היו במנזר. למחרת יצאתי לדרך.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.