No Man’s Sky is an Introvert’s Game

According to Steam, I have played for 36 hours since the game came out. I’ve got my Atlas Pass v1. I’ve only jumped a few systems so far. I’m still using the Omega bonus ship. I’ve installed about a dozen mods.

That’s the sad part. That I like the game. I’m enjoying it. But I can’t deny all the complaints. I know exactly what they’re talking about. I can feel it too to a degree. And I’ve installed those mods to breathe a bit more life into it, still hopeful that the devs will add more content in the future.

And after thinking about it, for just a few hours (not 36), I think No Man’s Sky is an introvert’s game. It’s not about a glorious adventure through the stars where you team up with your friends to take out pirates, track down Alosaurus size fauna, run and blast sentinels while doing… I don’t know what.

No Man’s Sky is chill. It’s slow. It’s relaxed. It’s existential.

Yes, there are hundreds of thousands of players out there. Every planet has hundreds of stations with about 4 out of 10 containing an alien. And the stations have an alien. And every ship has an alien. A single alien. Alone, sitting in solitary, interacting through barely understandable dialect and sometimes through a counter or even a view screen. And you’re there too, jumping from planet to planet, in your tiny ship. All alone.

And the universe is proc-genned. It doesn’t care about you. It doesn’t care about what you think is fair or just or even or truly random. It does what it does. It’s not our galaxy. It’s No Man’s Sky’s galaxy. And it’s weird, yes, I know. And what happened to the three big races, the ones from the ruins we keep finding? They were great once. Everything was great once. Then something happened. And now everyone is alone and weak and almost biting at you for a few units, some radioactive isotopes or just a piece of advice.

This is not an extrovert’s game. This is not a run ‘n gun, shoot ’em up, 5 minute match thrill of a game. This is slow. This is dark. This is Goth. Mention one sky squid and it’s practically Lovecraftian. It’s a game that almost laughs in the face of the premise that a game’s primary function is to deliver enjoyment to its player.

I’m not saying it’s perfect. It’s not. Far from it. It’s a great show of force. It’s a great platform with a lot of potential for things to come. It’s wide and shallow…

…and I love it as it is and as it will turn out to be.


Posted in Art, Gaming, Humanity, Philosophy, Practice, Thinking Out Loud by with 4 comments.

העתיד הוא בהילוך מהיר

לפי המאמר הזה שקושר מ-SlashDot, חוקרים עשו על כמה אנשים ניסוי של צפייה במהירות מוגברת בתוכניות טלוויזיה וסרטים. והתוצאות: הם ממש אהבו את זה!

אני מרגיש מאוד… מוצדק. אני עושה את זה כבר שנים.

באחת התגובות לקישור, מישהו העיר שהוא לא מרגיש צורך לצרוך הרבה מדיה כדי להנות. שהוא מרגיש בסדר גמור עם לצרוך מעט אבל בקצב נורמלי. ואני חושב לעצמי, שאם עליית האינטרנט, תרבות השיתוף ובמיוחד היכולת להפיק וידאו, ואפילו וידאו איכותי עם תוכן איכותי, בזמן האחרון גרמה לכך שיש עכשיו הרבה תוכן טוב שאפשר לצרוך. אני צריך להרים את הסטנדרטים שלי ממש גבוה בשביל שכמו הדברים שאני רוצה לראות לא תהיה גדולה מדי. ועדיין, מדובר בהרבה.

אז הפתרון שלי לזה הוא לצפות בדברים בהילוך מהיר. שידורשת וספרי קול אני כבר שומע ב-1.9. כתבות שזולל ה-RSS שלי מקבל אני מקריא בקצב דומה. הצפייה שלי בטלוויזיה וסרטים השתנתה, בעיקר בהתאם לעומס הנוכחי עליי ועל היכולת שלי לפצל קשב אבל בעבר זה היה גם 1.8 ובדרך כלל לא ירד את ה-1.4.

ככה אני רואה את זה: זאת דיי בחירה בין לצפות בפחות דברים טובים לבין לצפות בזה יותר מהר.


Posted in Art, Less Interesting News, Me, Practice, Thinking Out Loud by with comments disabled.

מה אני רוצה ממשחקי תפקידים?

אז הצטרפתי לקבוצה חדשה, כפי שוודאי אפשר להבין משלושת הרשומות האחרונות שהעלתי. והפעם הקפדתי על תיאום ציפיות והבנת הדינמיקה של הקבוצה על ההתחלה. וכשהגיעה השאלה של “מה אתה רוצה מהמשחק?”, עניתי את התשובה הכללית שלי: אני בערך 50% מספר סיפורים, 30% שחקן תפקידים ו-20% בועט תחתים.

אבל עכשיו אני משחק שני משחקים ומריץ אחד ואם אני חושב על זה רגע, בכל אחד מהם אני מחפש משהו אחר. בעוד במשחק שאני מריץ, משחק פורום על סופר גיבורים, אני המנחה ומה שבעיקר מעניין אותי, כי זה מה שמעניין אותי בעולם הזה, הוא סיפור מעניין ופיתוח דמויות על ידי התעסקות עם כל ההשלכות של כניסה של סופר גיבורים לעולם מודרני מציאותי; במשחק שאני משחק ב-Hangout, משחק Dungeon World, בעיקר מעניין אותי לנסות לעשות משחק כיף תוך כדי שאני הולך נגד רוב ה-tropes של הז’אנר (הדמות שלי הרפתקנית בעל כורחה ולא מתלהבת בהכרח מכל הקטע, היא לא ששה לקרב אם אפשר לפתור את הבעיה בצורה דיפלומטית, קסם הוא דבר מורכב וקשה ומלוכלך ויפהפה ולא רק “שם של לחש”+”תיאור של השפעה”, ויותר חשוב, פציעות נשארות גם אחרי שמרפאים נק”פ — אני כותב מתי היא חוטפת נזק ומבחינתי כל שורה בטבלה הזאת היא צלקת או חבורה); ובמשחק שעכשיו הצטרפתי אליו, Pathfinder ב-Eberron, אני הולך גם כי אני רוצה קצת אקשן בשיטה מאוד מכנית וגם כי המכניקה הזאת נותנת דגש לדברים שמאפשרים לי לשחק נזירה מגניבה שהיא גם יוצאת דופן מאוד בשטח של המערכה הזאת (טיפלינג, נזירה לוחמת, היא תכל’ס Evil ו-doesn’t take shit). כמו כן, זאת הפעם הראשונה שאני משחק דמות של אישה במשחק פנים-אל-פנים ורציתי לראות איך זה יילך.

ולסיכום, וולט וויטמן:

Do I contradict myself?
Very well then I contradict myself,
(I am large, I contain multitudes.)


Posted in Practice, Role-Playing, Thinking Out Loud by with comments disabled.

Working for Seven Elements Studios

First of all, despite the fact I’m leaving, there is no ill will. I do not regret the last two and a half years. I mean, there were a few moments that I wouldn’t mind not happening but I do consider it time well spent. I did learn a lot. I believe I made some good friends. I evolved my skills.

And while I do have some issues with the design and production flow over there, and I would definitely have made some different decisions when it comes to gameplay (Yes, also with an eye to monetisation) but I’m still willing to bet on their success. I just think that a live worldwide game with a few thousand users is still no excuse for the stress and crunch that goes on.

I only told everyone I was leaving after the deal has been set and sealed. I didn’t want to get leverage for better conditions. I wanted something new. So, instead of a back and forth negotiations, I got my managers’ opinions about my decided move.

We talked about career progression. When I came to the company and when I talked to Tal, it was almost always with an eye on professional evolution. I might not want to be a manager but I still want to lead. I want to be in charge of direction and vision and convention. But that will not happen in Seven Elements. And it will probably take time to get there in Compedia (or maybe in the next company) but, most of all, I do not consider this move a step backwards. I consider it a step forward. In technology, in my well being, in my march towards my ultimate dream of self fulfillment and self direction.

In Compedia, I plan to learn the tech, get professional at it, hopefully do some great things with it, get to know the educational side of the industry, maybe even pursue a second degree in education, who knows? This could be a whole new frontier which has yet to be properly explored.

It’s exciting.


Posted in Life, Practice, Thinking Out Loud, Work by with 2 comments.

החתונה של עמית

אתמול היינו בחתונה של עמית ואורטל. חתונת שישי בצהריים, שזה משהו שלא ייצא לי לראות הרבה. אבל בהחלט היה כיף כי הם גם גיקים ויש לנו הרבה חברים טובים משותפים.

לצפות בטקס שוב שלח אותי לרגע ההוא בחתונה קודמת שהיינו בה ובו לא יכולתי שלא לראות את זה מנקודת מבט אנתרופולוגית שמסתכלת על טקס מיושן ומוזר. במיוחד היה לי מוזר כי עמית אמר בעבר שהוא לא בדיוק מגדיר את עצמו כדתי כי הוא מאמין באיזה שהוא כוח עליון אבל הוא לא בהכרח אוהב את כל מה שבנו סביב זה. אני יכול לכבד את הדעה הזאת. הרי ככה פחות או יותר הגדרתי דמות שכתבתי שהיא דיי אני אם אני הייתי מאמין במשהו כזה.

בכל מקרה, הם כן עשו את הכל מגניב יותר כשלפני כן התנגנו מנגינות מהארי פוטר ומלחמת הכוכבים והם ניקדו את ה”מקודשת מקודשת מקודשת” הדתי עם צליל מציאת האוצר ממשחקי זלדה.

המוזיקה הייתה קצת לא אחידה ובעיקר מלאה בשירים שאני זוכר יותר בהקשר של בית ספר מאשר כל דבר אחר (אין לי ממש בעיה עם החלק השני. יש לי קצת בעיה עם החלק הראשון). והעוגה הייתה מאוד מגניבה רק חבל שחלק ממנה בסוף הגיע לרצפה.

סך הכל, אני אוהב את האנשים האלו ומקווה שיהיו להם חיים טובים ביחד ואני מצפה להיות חבר שלהם לאורך זמן. וזאת גם תהיה חתונה שאני בטוח שהרבה מהאורחים גם ייזכרו להרבה זמן. שזה דבר מאוד חיובי בעיניי. כי זה גם אחד הדברים שאני כיוונתי אליהם בחתונה שלנו.


Posted in Humanity, Life, Practice, Thinking Out Loud by with comments disabled.

Polyphasic Addiction

I posted on the Facebook group about my situation and asked for advice before seeing the doctor and everyone pretty much said to get a blood test, that I should just rest more, etc… But nothing really helped.

On Thursday, I’ve had enough of the headaches so I decided to do pretty much the one thing I thought of doing in the last three weeks but haven’t done yet: go back to polyphasic sleeping.

On Friday, I felt much better. Just a residual kind of headache. Still there but not very bothersome. I kept Maayan company at work and then we went to meet some friends for dinner.

On Saturday, the only thing that was left of the headache was a tiny fraction I could ignore. Everything felt better. The world looked better. I had more energy than I had in a while. I felt less stressed. Then we stayed up until 4:00 to finish a puzzle. <shrug>

And Sunday I went back to work. I’m not at a 100% yet but I put in a full day with no problem. I even napped properly and benefited from it.

And now I’m sitting here writing this. Yes, it’s after 2:00. But, besides some tiredness because, well, it’s 2:00 and I’m not reacclimated yet, I feel great. I don’t even feel a headache.

I posted an update to my Facebook thread about what I did and what happened. Then someone replied and said I’m addicted to polyphasic sleeping. I’m not sure it was meant as a completely comedic comment. And I’m starting to think there might be some truth to that.


Posted in Life, Me, Practice, Thinking Out Loud by with 2 comments.

מה המצב?

מה קורה? מה שלומכם? אני סבבה. יופי. אז מה הולך עם החיים שלי…

מעין התחילה עבודה חדשה. חלק מהחבר’ה שהיא מכירה מהחברה הקודמת. חלק חדשים. משרדים יפים בבית רובינשטיין ובינתיים היא מאוד אוהבת את המקום. אני מקווה לטוב.

ב”7 יסודות” אנחנו ממש לפני גרסה חשובה ולכן עובדים קצת עד מאוחר. לפי מה שמוסרים לי מההנהלה, המספרים שלנו טובים. המשחק מתפקד סבבה ויש הרבה שחקנים. אנחנו כרגע מתפקדים קצת מעל מה שמצפים שזה נהדר. אבל זה קצת מפחיד אותי שהולכים לדרוש מאיתנו יותר, משהו אולי לא כל כך מציאותי שלא נוכל לספק. אבל לדאוג לזה לא יעזור לי. אז ממשיכים.

ה-Global Game Jam 2016 הוא עוד שבוע וחצי. התכנון שלי הוא לבנות סוג של סיפור אינטראקטיבי ב-Twine, מין 80 Days רק עם גודל שיותר מתאים ל-Game Jam. כי Twine מאפשר לכתוב סיפורים אינטראקטיביים אבל יש לנו גם הרבה טווח לעשות דברים מתוחכמים יותר. אפשר באמת לתכנת בו, הוא תומך ב-JavaScript ו-CSS ואני חושב בעיקר על פונקציות האקראיות שלו ואיך אני יכול להשתמש בהן כדי לזרוק על השחקן אירועים שונים בכל פעם. פירסמו כבר את ה-diversifiers ואני חושב כבר שאני יכול לקלוע לכמה מהם. את העיקר של המשחק אני אבנה סביב הנושא אבל זה אני כבר יודע שאני רוצה לעשות. אני מחליט את כל זה מראש כי אני רוצה הפעם לעשות משהו משלי, משהו שאני אעבוד עליו בלבד (אולי אם קצת עזרה חזותית או קולית אם אצטרך) כדי לראות מה אני מסוגל לעשות רק בעצמי וגם כמה אני מסוגל למתוח את השימושיות של Twine. נתראה ב-Wix, מי שמגיע.


Posted in Gaming, Geekdom, IT, Life, Maayan, Practice, Thinking Out Loud, Work by with comments disabled.

I Watch Roleplaying Shows

Currently, I follow ‘Rollplay – Mirrorshades‘, ‘Rollplay – Swan Song‘ and ‘Critical Role‘, I watch the Acquisitions Inc. PAX games every year, I tried ‘Turn Order – Edge Runners‘ but didn’t quite like it, I, of course, watch the RPGs on TableTop when they happen and I just finished watching ‘Titansgrave: The Ashes of Valkana‘.

Why? Well, it’s fun. That’s the first thing. Secondly, I think there is a benefit to roleplayers from watching others play. Whether it is to get a different perspective, see what they’re doing right, what they’re doing wrong and probably change your style accordingly, especially if you enjoy what you see.

I started watching Mirrorshades because it’s Shadowrun and I love Shadowrun. Even if it’s first edition (which is weird) and I stayed because the players are very engaged, the GM is incredible, in preparation and performance, and it’s touching at times, has good action and mostly just funny and fun.

I stopped watching Edge Runners because that was almost the complete opposite. The GM was new and inexperienced. While I might fault the language use of the Mirrorshades crew, they know what they want and what they mean. They don’t fumble. That was not the case here. The players seem not that engaged and not that interesting and everyone seemed like they were trying too hard. And the story itself didn’t hook me.

Watching Critical Role is like watching the X-Games. The cast is all engaged with the story, they care about what happens. And even with eight players, everyone cares that everyone shines. And on top of that, being professional voice actors who love roleplaying games, they do special voices for their characters. And then, there’s the GM, also a voice actor, gives every NPC a style of their own and makes the story come alive, when doing routine investigation, dungeon crawling or clobbering monsters.

Acquisitions Inc. is composed of three web comics creators and usually one more writer. It’s managed by the current editor of the D&D line. And it’s a PAX show in and of itself. So, it’s high quality, high action and extremely funny. Truly, an experience not to miss.

Why should you watch Roleplaying Shows? You probably shouldn’t. Each episode, usually coming every week or two, is between three and five hours in length. And most of these shows, especially the good ones, already have a good track of episodes. So, catching up will take time. So, these are a serious drain on resources.

But if you’re interested in roleplaying, if you want to improve yourself or just enjoy watching the antics of good roleplayers have fun, then I consider it a good use of my time.


Posted in Gaming, Life, Practice, Role-Playing, Thinking Out Loud by with comments disabled.

Completion vs Just Progression

Here’s another interesting article I came upon called Progression is the New Victory. It talks about how games are not really completed anymore and about how a game could be never ending and boring or never ending and fun, mostly dependent on the progression system.

And it got me thinking: I played some mobile games that are supposed to be never ending, or at least very long, and they couldn’t hold my attention for very long and here comes Star Wars: Uprising and I’m hooked. And, apparently, it’s not just because it’s a Star Wars game. They do progression well. Especially since the latest patch.

First of all, the missions might be repetitive but they are not sufficiently difficult that I am currently stuck on two that are too difficult for me.

So what do I do in the meantime? My second point, you can always do something. Even if I run one of the standard missions, I get a sizable reward out of it whether it be money or upgrade materials or equipment I can trade for money or salvage for upgrade materials. And while progression might be a bit slow, it doesn’t feel like much of a grind because I’m getting something appropriate to my position in the game. It’s not skinning 10 wolves for 100 gold pieces.

Thirdly, the crew. You amass crew throughout the game which you can send on independent missions. They gather money, materials, gear, faction support or other crew members and, if you want, you can just check in every day or every few hours and make sure they are busy. Busy getting you stuff and improving your situation. So, if I’m stuck, like I am now, I just do this for a few days and I’ve got better stuff to work with so I can progress further.

Fourthly, the Sector Battles offer great rewards, even just for participating. They happen every few days and twist the regular gameplay mechanics. Missions and crew runs can now contribute to your side of the battle. The more you play, the more you contribute, the better your position in the battle is and the better the rebels do against the empire. The better the outcome, the more you contribute, the greater the reward. But even if you put in the minimum – send your crew on runs, do a couple of missions – you still get something significant.

And, with the latest patch, they added Tier II equipment and materials which are much better than Tier I and take the game to another level.

So, this game makes me think that a game can, basically, have very standard gameplay and even repetitive content and mechanics; but if the progression is fine tuned, it could be great.


Posted in Gaming, Practice, Thinking Out Loud by with comments disabled.

Remember Remember…

This is usually the day we remember The Gun Powder Treason and Plot, a staple of civil disobedience and unrest. It is good to remember that it is not only our privilege but our duty to take responsibility for our state and how it’s run. And we’re not talking only about elections.

It is also the day I remember Yitzhak Rabin, now dead for two decades, who is still, in my opinion, the last decent leader we had in this country. And no one has yet been able to fill his shoes.

And this year, because the previous two were recurring topics of conversation between us, I remember Keren Embar. She wasn’t here last November too. I regret we can never have those conversations again.

I don’t have time or presence of mind to write any more but check past November 5th post for ramblings of the same nature.


Posted in Humanity, Life, Life Lessons, Philosophy, Practice, Thinking Out Loud by with comments disabled.