אני אוהב את הסדרה Bones
בפרק האחרון שראיתי, אחרי שבות’ מנסה להתחיל שוב עם ברנן הוא אומר לה: When you talk to couples who have been together for forty or fifty years, it’s always the guy who says ‘I just knew. I knew from the very beginning’ ואני חשבתי על זה עוד קצת לאחרונה, על הנושא של החתונה והכל. כנראה כי סיפרנו לרוני לפני כמה ימים. שבשאלה הסטנדרטית, “אתם לא צעירים? זה לא מהר מדי?”, אני חושב על הזוגות שאני מכיר שנפגשו מוקדם ועדיין מחזיקים ואני חושב שהתשובה שלי תהיה פשוט, “מצאתי את האחת. איזו סיבה יש לי להמשיך לחפש?”
Posted in Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
ריבוי משימות, רק כמו מעבד
מאמר חדש טוען שהמוח שלנו מוגבל לריבוי משימות של שתיים בלבד ולא יותר. וזה בגלל שאזור במוח שלנו שנקרא Medial PreFrontal Cortex מתחלק בינו לבין עצמו בביצוע המשימות. כאילו למוח יש רק שני חצאים ולכן לא יכול להתמודד עם יותר משתי משימות בו זמנית. אבל אני חושב שיש לזה פתרון. מה שאני עושה הוא מחלק זמן עיבוד כמו מערכת הפעלה. אני מריץ משימה או שתיים בחזית וכל השאר מחכות ב-runqueue לזמן שלהן. ומדי פעם אני מחליף הקצאות זמנים כדי להביא משימות אחרות לחזית.
Posted in IT, Less Interesting News, Practice, Thinking Out Loud by Eran with 5 comments.
עכשיו, זה כבר לא אשמתי
אז כבר דיברנו קצת על OCD. עכשיו, הנה סיפור מעניין. אני נוסע עם מעין ברכב ואנחנו משחקים יאצי כדי להעביר את הזמן. המשחק הראשון הלך קצת מוזר אבל סביר עד כמה שאפשר לקרוא ליאצי כפול סביר. המשחק השני היה יותר משעשע. הרי מעין אומרת לי כל הזמן לא להיות כל כך OCD ושקצת בלגן זה טוב. אני מנסה להקשיב אבל הפעם זאת לא היתה אשמתי. מגיע תורי ויוצאים לי אחדים. אז אני הולך על אחדים. יוצאים לי כמות יפה של אחדים אז אני שומר אותם באחדים. ואז מגיע תורי שוב ויוצאים לי זוגות. אז אני הולך על זוגות. יוצאים כמות יפה של זוגות אז לשמור בזוגות. ואז יוצאות השלשות וזה מתחיל להראות מוזר ומעין מאשימה אותי שוב שאני OCD ואני אומר שאני רק זורם עם מה שיש. ואז יוצא לי Full House. ואז יוצאות רביעיות. עכשיו, זה כבר לא אשמתי!
Posted in No Category by Eran with 2 comments.
גאלוויי, ג’יימס וג’יני
לי, לפני, לא היה ממש מושג מי הם. אבל מתברר, גם ממעין וגם מעלוני הפרסום שחילקו, שהוא ואשתו הם מראשי ענף החלילנות בעולם. אז אמא של מעין קנתה לה כרטיסים להופעה והיא החליטה לקחת אותי בתור ה-(1+) שלה. אני אוהב מוזיקה סימפונית, היא מאוד דומה למטאל בהרבה מוטיבים, אבל מעין ממש מעריצה את היצירות האלו. לכן, יותר מכל, היה חשוב לי שהיא תהנה ושאני לא אפריע. אז בפעם הראשונה בחיי, הלכתי לקונצרט כמו שאנשים מבוגרים חושבים על קונצרט. ואני אומר אנשים מבוגרים. חוץ מאולי חמישה או שישה ילדים קטנים ואנחנו, הייתי שם את ממוצע הגילים איפה שהוא באזור ה-60, מגרד את ה-70. החציון בטוח היה שישים ועוד קצת. למרות שלא הייתי מוכן מראש להשתעממות, מאוד שמחתי לראות שהאנשים שעוסקים במלאכה, במיוחד גאלוויי עצמו, באים לעשות מופע, באים לבדר ולשעשע. אז חוץ מהמוזרה שמאחורי שאמרה לי להרגע רק כי חיבקתי את מעין, כל הערב היה מאוד קליל וכיפי. חוץ מסמטוכת המושבים, כמובן. וכשג’יימס ניגן את Danny Boy (שלי רק נשמע מוכר אבל לא ממש ידעתי) אז כל העולם שר ואחרי זה הוא ביקש מכולם לשיר שוב באמת ויותר חזק. ומתברר שבהרצליה שרים יותר טוב מאשר בירושלים. אחרי המופע הלכנו אל מאחורי הקלעים כדי לפגוש את סר ג’יימס וליידי ג’יני. היה כיף, צילמנו אלבום קטן, ג’יני אישרה למעין שהיא באמת יפה ואני לא משקר וגם ניסתה לשכנע אותה לחזור לנגן שוב. אז אני זוכר את זה, אם אני מתחיל ללמוד גיטרה, את חוזרת לחליל!
Posted in No Category by Eran with 1 comment.
להלן קושיה
מה מפריע יותר? האם זה כשאני מקנח את האף במרחק של ארבעה מטרים בכיור שבשירותים עם דלת פתוחה? או האם זה כשאני מקנח את האף לתוך נייר טואלט חצי מטר מול הפרצוף?
Posted in Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
גם לי בתי הדין הרבניים עולים על העצבים
אני עייף ואין לי כוח להסביר. הוא יסביר. ולא לשכוח את העצומה.
Posted in Less Interesting News, Religion by Eran with comments disabled.
מסיבת מטאל
ביום שני הייתה מסיבת מטאל. כבר אמרתי להם שזה לא טוב לעשות את זה ביום שני כי זה מתנגש עם הערב משחקים אבל אמרו לי שאין ברירה, יש סיבוכי תזמון יותר גדולים מאלו. אז אני ומעין חילקנו את זמננו. התחלתי בלאסוף אותה מהתחנה ולהאכיל אותה קצת. למסיבה הגענו באיחור של כמעט שעה. אבל היה בסדר כי הם רצו ברוטציה של 20 דקות אז תמיד היה משהו מעניין לשמוע. נכנסנו לרקוד קצת ומיד הבנתי שזאת המסיבה הכי טובה שהייתה עד עכשיו. למה? כי מעין שם. היא יכולה להגיד שאני חמוד או שקרן או אידיוט אבל זה מה שאני חושב. לראות אותה על הרחבה, רוקדת, נהנית, לא יכולתי שלא לחשוב: “כן, היא באמת מושלמת. אין יותר טוב מזה.” אחרי שעה בערך פרשנו לכיוון הערב משחקים לראות מה קורה שם והתיישבנו לדבר, לאכול וקצת לשחק. אני אמרתי, “Galaxy Trucker זה משחק ממש מגניב וכיף, כדאי לך.” מעין אמרה, “טוב, ננסה.” שעתיים אחרי זה היא אמרה, “גם אני רוצה אחד כזה.” ועכשיו כואב לי הראש אז אני הולך לנוח.
Posted in No Category by Eran with comments disabled.
משחקים טובים הם NP קשים?
טטריס ושולה המוקשים ועכשיו גם משחק אחר בשם Flood-It הוכחו כ-NP Hard. זאת אומרת שאין אלגוריתם יעיל שפותר את המשחק בזמן פולינומיאלי. אז נשאלת השאלה, האם המשחקים היותר אהובים הם אהובים כי הם קשים למחשבים, כי הם דורשים קצת תבונה אנושית? אני נוטה לחשוב שכן. אבל אם כן, אז בואו נתבונן רגע ב-Farmville ו-Guitar Hero, שני משחקים מאוד מאוד פופולאריים ושני משחקים שכבר בנו רובוטים כדי לשחק אותם. אבל Farmville משעמם אותי ומ-Guitar Hero אני נהנה. הסיבה שאני נוטה לשחק פחות את המשחקים היום-יומיים ויותר את הכבדים והגדולים יותר היא כי אני מחפש סיפור לפני הכל. אני באמת מחפש משחקים שהן יצירות אומנות ומעניינים אותי גם מעבר למכניקה. אבל מה הקטע עם Guitar Hero? זה פשוט כיף. זה כיף להרגיש כאילו אני מנגן וזה כיף לבצע משהו שדורש זריזות וקואורדינציה שקשה לבצע ברמה גבוהה. מה אתם חושבים?
Posted in Humanity, Thinking Out Loud by Eran with 1 comment.
Targeted Advertising
אז אני רוצה לרדת למטה לסופר לערוך קניות ואין לי כוח לעשות הלוך וחזור עם מטען בחום הזה אז אני לוקח את האוטו. בחנייה אני שם לב שעל האוטו שמו לי עלון פרסומי לרונדו הקרוב בבית הסטודנט. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שזה כנראה ההסבר הכי טוב שאני יכול לחשוב עליו למונח Targeted Advertising: הרונדו הוא אירוע של הטכניון שרוצים למשוך אליו בעלי מכוניות, אז הם שמים את העלונים על כל מכונית בכל חניון בחיפה. הדבר השני שחשבתי עליו, אחרי שירדתי למטה, חניתי ליד הסופר, העברתי את העלון למכונית אחרת, ערכתי קניות וחזרתי לחניון לראות ששמו את העלון על כל מכונית בחניון שליד הסופר חוץ מהמכונית עליה אני שמתי את העלון הוא… אתם בטח צוחקים עליי. כשחזרתי לחניון שליד המעונות כבר העברתי את העלון למישהו אחר. :)
Posted in Humanity, No Category, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
מה ההבדל בין כותב לכותב?
אחד הדברים הראשונים שאומרים לכותבים כשהם מפגינים נחישות משמעותית להיכנס לעסק הוא, שלמרות כל מה שאמרו להם בבית הספר, הם כנראה לא יכולים להתפרנס מכתיבה. כותבים לא מתפרנסים מכתיבה. אם אתה רוצה לכתוב בשביל הכסף, אם אתה רוצה לכתוב את ההארי פוטר הבא, אז כדאי לך לחזור ולהסתובב עם הזנב בין הרגליים כי לא כל אחד יכול להיות ג’יי. קיי. רולינג או סטיבן קינג או הרלן קובן. הנישה של פרנסה מכתיבת ספרות היא מאוד קטנה. רוב הסופרים שאנחנו אוהבים מתפרנסים מדברים אחרים מהוראת כתיבה או ספרות ועד אסטרופיזיקה. בניגוד לפשע, הכתיבה לא משתלמת. אבל מה עם העיתונאים? או הכותבים המקצועיים של המגזינים? הם מתפרנסים מכתיבה, לא? עיתונאי היא משרה מלאה, נכון? אז מה ההבדל? גם סופר וגם עיתונאי פחות או יותר באופן כללי חוקרים וקוראים וכותבים בזמן העבודה וזה מה שממלא להם את היום. אז למה עיתונאים יכולים להתפרנס מזה וסופרים לא? מה הפרש התמחור פה?
Posted in Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 1 comment.