בעקבות סרטון שראיתי, הנה שאלה מעניינת לאנשים הכותבים שביניכם: אתם יכולים להגיע לכל מקום ולפגוש כל אחד, יש לכם יום שלם לחטט במוח ולהסתכל מאחורי המסך של שלושה סופרים או כותבים. במי הייתם בוחרים ולמה? אני חושב שבשבילי אלו יהיו ניל גיימן, טים פאוורס וטארול האנט (היוצר של הקומיקס Goblins). ניל גיימן, אם צריך בכלל להוסיף את זה, כדי שיסביר לי איך הוא כותב כל כך רחוק, כל כך פנטסטי ומדהים ועדיין כל כך קרוב ללב כך שאני יכול להזדהות, להבין ולהאמין בכל מצב שהוא יוצר. טים פאוורס בשביל שיסביר לי את תהליך המחקר שלו ואיך הוא מסוגל לעצב מצבים כל כך מוזרים ויוצאי דופן אבל כל כך מתאימים למקום שבו הם נמצאים כך שאני יכול באמת להאמין שככה הדברים קרו באמת. וטארול האנט כדי שיראה לי מאיפה, לכל הרוחות, הוא שולף את כל הרעיונות הכל כך מגניבים ומוזרים האלו כי… פאק, גם אני רוצה. אז מי שלכם?
Posted in Thinking Out Loud by Eran with .
לפי המאמר הזה שקושר מ-SlashDot, חוקרים עשו על כמה אנשים ניסוי של צפייה במהירות מוגברת בתוכניות טלוויזיה וסרטים. והתוצאות: הם ממש אהבו את זה! אני מרגיש מאוד… מוצדק. אני עושה את זה כבר שנים. באחת התגובות לקישור, מישהו העיר שהוא לא מרגיש צורך לצרוך הרבה מדיה כדי להנות. שהוא מרגיש בסדר גמור עם לצרוך מעט אבל בקצב נורמלי. ואני חושב לעצמי, שאם עליית האינטרנט, תרבות השיתוף ובמיוחד היכולת להפיק וידאו, ואפילו וידאו איכותי עם תוכן איכותי, בזמן האחרון גרמה לכך שיש עכשיו הרבה תוכן טוב שאפשר לצרוך. אני צריך להרים את הסטנדרטים שלי ממש גבוה בשביל שכמו הדברים שאני רוצה לראות לא תהיה גדולה מדי. ועדיין, מדובר בהרבה. אז הפתרון שלי לזה הוא לצפות בדברים בהילוך מהיר. שידורשת וספרי קול אני כבר שומע ב-1.9. כתבות שזולל ה-RSS שלי מקבל אני מקריא בקצב דומה. הצפייה שלי בטלוויזיה וסרטים השתנתה, בעיקר בהתאם לעומס הנוכחי עליי ועל היכולת שלי לפצל קשב אבל בעבר זה היה גם 1.8 ובדרך כלל לא ירד את ה-1.4. ככה אני רואה את זה: זאת דיי בחירה בין לצפות בפחות דברים טובים לבין לצפות בזה יותר מהר.
Posted in Art, Less Interesting News, Me, Practice, Thinking Out Loud by Eran with .
הקומיקס Leftover Soup בדרך כלל מאוד חכם אבל הפעם הרגשתי באמת את הצורך להגיד משהו על ה-strip האחרון. בעיקר על הערות המאייר שבו. דבר ראשון, יש שם את הסיפור הקטן על אנשים שמתווכחים על דברים חשובים בשקט כי מי שמרים את הקול, מי שמשתמש באלימות (כי אפשר לטעון שלהרים את הקול זה סוג של אלימות שמיעתית), מיד מפסיד את התחרות הלוגית. זה מאוד מעניין ואני חושב שאני מאוד בעד. קודם כל, כי אני חושב שבדרך כלל אין טעם להרים את הקול אלא אם כן אתה נמצא במקום שלא שומעים אותך ואי אפשר לעבור למקום שקט יותר. אבל מצד שני, כי ככה, כמו ב-debate, השימוש באלימות (או אפילו בסמכות גבוהה יותר כדי לבטל את השני) מהווה סוף מוגדר לקו הלוגי שמעבר לו אין מה להוסיף. לעומת זאת, אני לא מסכים עם ההמשך שהעובדה שצד אחד מפסיק להתווכח לפני הצד השני אומר שהצד השני בהכרח ניצח. יכול להיות שהצד הראשון הציג טיעון אחד שהוא יותר חזק מעשרה אחרים. כי, אם אני מצביע למעלה ואומר, תראו השמיים כחולים, זה יותר טוב מעשרה טיעונים דביליים אחרים שלא כוללים הבחנה בעובדות בשטח. כמו כן, ויכוחים על מוסר הם תמיד יהיו, ובכן, ויכוחים על מוסר. יכול להיות שלצד אחד יש סיבות מאוד הגיוניות למה הצד השני (וכל המשפחה שלו) צריכים למות אבל מדובר פה, כנראה, במערכות ערכים ובסיס לויכוח שונים לחלוטין בין שני הצדדים. ואם יש דבר אחד שצריך בשביל לנהל ויכוח זה הסכמה על איזה שהוא בסיס. בכל מקרה, אם נניח רגע בצד את ‘נגמרו לי הטיעונים’ ו’בסיסים שונים’, אני כן חושב שלהפעיל אלימות כלשהי Continue Reading →
Posted in Humanity, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with .
מצאנו את עצמנו כמה מאות מטרים מערבית להינטרשלוס. בהתחלה חשבתי שמרתה הביאה אותנו לכאן כדי לחפש את היצור שפראנץ ואני רצינו. כי הלכנו אל הטירה ההרוסה, נכנסנו אל המרתף והתחלנו לחפש במנהרות. עד שמרתה נזכרה שיש לה לחש שמוצא יצורים ואמרה שהוא לא נמצא פה או באזור. אז המשכנו אל הנקודה הבאה במסע וזאת הייתה מחנה של הגבירה של מוראנה מילר, אחותו של סאבאג’אג. פה גיליתי שהגבירה היא מי ששלחה את החבורה הזאת למשימה האחרונה שלהם בה איבדו חברה, הרבה ציוד חשוב ואת חיבתה של ת’ריין. הופענו באמצע מסדרי התרגול שלהם וביקשנו לדבר עם הגבירה. לא עברו חמש דקות של הסברים של מה שקרה ואיך הגענו עד לכאן ואיידן הצליח לציין את הפין שלו בפני בת אצולה. לא הפתיע אותי שהיא לא רצתה אותו באוהל שלה. ההסבר המשיך שם בו מרתה פירטה את עלילותיהם בת’ריין ואיך פיקששנו לחלוטין בניסיון להציל את סאבאג’אג. ההסבר היה ארוך וקצת מפרך אבל זה בסדר. סבל בונה אופי. מה שבעיקר הטריד אותי הוא הדיון בהחזרת אנשים לחיים והמכניקה שנכללת בזה. כי איידן ומרתה קצת הפתיעו אותי כששאלו אותי מה עמדתי לגבי החזרת נשמות ואם אני הייתי רוצה שינסו להחזיר אותי אם אמות. ולמען האמת, לא ממש חשבתי על זה. אף פעם חשבתי שמישהו ירצה לנסות להחזיר אותי לחיים או שתהיה סיבה. תמיד חשבתי שחיים ואז מתים וזהו. עוברים לעולם הבא ומחכים לסוף העולם. לא תיארתי שארצה לחזור לחיים אבל עכשיו, כשאני מסתובבת עם אנשים שיכולים כנראה להכניס החזרה לחיים בין טיול לספרייה לבין קניית חרב חדשה, זה משהו שאולי כדאי להשקיע בו יותר מחשבה. אחרי Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with .
כל הקטע הזה של לשחק ולצלם את עצמך משחק מתחיל לתפוס עכשיו תאוצה יותר ויותר. וכשחשבתי על זה, זה נשמע לי כמו משהו שיכול להיות כיף. הרי, אני בכל מקרה משחק מדי פעם. מה רע בלהקליט ולשדר תוך כדי? ואחרי עוד קצת מחשבה, הבנתי שחוץ ממגבלות טכניות מסוימות יש בעיה רצינית אחרת: אין לי אישיות כל כך מעניינת בשביל לבדר אנשים. אם אני משחק, אני משחק. וזהו. נו, טוב. נבדוק שוב בטרנד הבא.
Posted in Gaming, Geekdom, Humanity, No Category, Thinking Out Loud by Eran with .
אז רצתי. אבל לשבריר שנייה חשבתי שאם אנחנו כבר מסתלקים מהקרב הזה, כי להילחם ברוח זה לא כיף, אז לפחות שאני אשיג משהו לטובתי על כל מה שנתתי. אז רצתי לכיוון השלד שטיפלתי בו קודם כדי לראות אם יש עליו משהו ששווה לקחת. לפחות את מטות הפיצוץ האלו שהוא השתמש בהם. אבל כשהגעתי אליו אז חשבתי שוב על זה שאם בורחים מהקרב, לא כולם יכולים פשוט לנוע ברגל אלא כנראה נטלפרט שוב. אז לקחתי את כל החלקים של השלד שמצאתי ורצתי חזרה. בינתיים, הרוח התרחקה מהשאר לכיוון שלי. אולי גם היא החליטה שהגיע הזמן להתקפל וללכת. אבל הזומבי הגדול הספיק להשתחרר מבלוק הקרח שפראנץ כלא אותו בו ושמעתי אותו פולט את מה שפלט עלינו קודם. אז, לשימור האינטרסים העתידיים שלי, עשיתי את הדבר הראשון שיכולתי לחשוב עליו: לקפוץ על הזומבי ולנסות למשוך אותו לרצפה. אבל, מה שהוא לא היה, הוא היה גדול מדי והצליח לשרוט אותי ולנשוך אותי לנקודה שבה כבר לא יכולתי להחזיק יותר ונפלתי לרצפה. זאת הנקודה בה איבדתי הכרה לרגע. אבל אם יש דבר אחד שהעירו לי עליו לעתים קרובות, גם לרעה וגם לטובה, זאת הנחישות שלי. הצלחתי לפקוח את העיניים ולראות שלא עברו יותר מכמה שניות והחתול המוזר הזה שבדרך כלל צמוד למרתה היה לידי. הוא נגע בי והרגשתי גל של אנרגיה עובר בי, משתלב ומסדר דברים. כאילו בחילה עברה בין רגע. ובזמן שבו אני ניסיתי לעמוד שוב על הרגליים, גם איידן עשה משהו שנראה כמו פרץ של אור שגרם לי להרגיש יותר טוב ואפילו סגר כמה פצעים. אז בזמן שרוב האחרים ניסו להשתלט על סאבג’אג Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with .
את הלילה ביליתי במדיטציה. הלחש שהטיל פראנץ היה אמור למנוע מאיתנו להרגיש מנומנמים, ובהנחה ודבר לא קורה במהלך הלילה, גם לתפקד כתחליף שינה. אז בזמן שמטילי הלחשים דנו במה צריך להכין למחר ואיך לעשות את זה, אני ישבתי בצד ומדי פעם הגנבתי מבטים לכיוון קוג שנראה שמרגיש מנותק מהשיחה הזאת כמוני. בבוקר, לאחר התרעננות קצרה ולאחר שמטילי הלחשים שיננו את מה שהיו צריכים לשנן, מרתה עשתה טקס גדול מעל קלחת של מים מלוכלכים ואיך שהוא מצאה את סאבג’אג ככה. אני לא ממש מבינה איך הדברים האלו עובדים. אבל היא אמרה שהיא ראתה אותו ולכן יכולה לטלפרט אותנו לשם. אז היא התחילה את הטקס שהיה צריך לקחת אותנו לשם. ומיד לפני שיצאנו, פראנץ הטיל על כולנו לחש שאמור לגרום לנו לפעול מהר יותר ואיידן עשה משהו כדי לזמן עזרה אלוהית למטרתנו. אחזנו כולנו ידיים וקפצנו אל שדה נטוש מיד מאחורי סאבג’אג שהיה קשור בחבל לזומבי גדול שגרר אותו אחריו. התחלתי לחפש את המכשף או אילו שהם סימנים אליו. כן שמתי לב למשהו כ-40 מטר משמאלנו למרות שזה נראה כמו שלד. לא הייתי בטוחה אם זה המכשף שחיפשנו או לא אבל ברגע שהוא שלף איזה שהוא שרביט מוזר, כיוון אותו על קוג ומשהו התפוצץ, אז ידעתי שכדאי שאני אטפל בו כי אף אחד אחר יכול לזוז מהר כמוני. בזמן שקוג הלך לתפוס את סאבג’אג, פראנץ תפס את הזומבי הקיקלופ בתוך קוביית קרח ואיידן הסתובב וחיפש גם הוא את המכשף, אני עשיתי מה שאני יודעת לעשות. לקחתי צעד בין ממדי כדי להגיע אל השלד ולנסות לתפוס ולנטרל אותו. אבל כנראה שלא שמתי לב Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, No Category, Role-Playing by Eran with .
זה היה שבוע שבעצם התחיל בשבוע שעבר. אני הצטרפתי לצוות מסוים בחברה. צוות שכולל עוד מתכנת, מנהל פרויקטים, וממדל. אז השבוע התחיל כשהמתכנת השני יצא לחופשה קצרה ואז אני הייתי צריך להיכנס עוד יותר מהר אל תוך העניינים ולעזור להכין כמה פרויקטים שהיה צריך להדגים ללקוחות. השבוע התקדם כך שעד יום שני, כשכולם חוץ ממני נוסעים לחו”ל להדגים, היה צריך להכין כמה וכמה וכמה דברים לנסיעות האלו. אז עבדנו כמה ימים ארוכים והספקנו להכין הכל. אז חשבתי, שהחל מיום שלישי יהיה לי קצת זמן יותר רגוע להתעסק עם דברים קצת רגועים יותר. ואז בשני בלילה, הממונה עלינו אמר שזכינו במכרז. זה מגניב אבל לא ממש הבנתי מה זה אומר. וביום שלישי בבוקר הוא מתקשר אליי להגיד שאני צריך ללכת לעזור להדגים את הפרויקט הזה, שלמזלי הוא לפחות בארץ, אבל ב-7:00 בבוקר. ואז נאמר לי שאני צריך להכין גם עוד שמונה דברים אחרים. אז כל יום שני התרוצצתי (בין כוננים וספריות, לא יותר מדי התרוצצות מעשית) בשביל להכין את כל מה שצריך. כל זה, ביום שאמרו לי שאני יכול ללכת מוקדם כי יום קודם נשארתי עד מאוחר. היה מתיש אבל איך שהוא הצלחתי גם לצאת בזמן להגיע להקרנה של Game of Thrones. וביום שלישי, התייצבתי ב-7:00 כדי להרכיב את העמדה שלנו, להכין את כל המכשירים והציוד ולהראות את הפרויקט לכל מי שרצה. היה מגניב. זה תמיד מגניב כשמראים לאנשים חדשים משהו ב-VR. רק חבל לי שהשעה שאמרו לי שתהיה לנו להראות את הפרויקט הצטמצמה לבערך עשר דקות. אז זה לקח זמן. ועד שיצאנו משם ועד שחזרתי למשרד, עבר כבר יותר מחצי Continue Reading →
Posted in High-Tech, No Category, Work by Eran with .
אז הצטרפתי לקבוצה חדשה, כפי שוודאי אפשר להבין משלושת הרשומות האחרונות שהעלתי. והפעם הקפדתי על תיאום ציפיות והבנת הדינמיקה של הקבוצה על ההתחלה. וכשהגיעה השאלה של “מה אתה רוצה מהמשחק?”, עניתי את התשובה הכללית שלי: אני בערך 50% מספר סיפורים, 30% שחקן תפקידים ו-20% בועט תחתים. אבל עכשיו אני משחק שני משחקים ומריץ אחד ואם אני חושב על זה רגע, בכל אחד מהם אני מחפש משהו אחר. בעוד במשחק שאני מריץ, משחק פורום על סופר גיבורים, אני המנחה ומה שבעיקר מעניין אותי, כי זה מה שמעניין אותי בעולם הזה, הוא סיפור מעניין ופיתוח דמויות על ידי התעסקות עם כל ההשלכות של כניסה של סופר גיבורים לעולם מודרני מציאותי; במשחק שאני משחק ב-Hangout, משחק Dungeon World, בעיקר מעניין אותי לנסות לעשות משחק כיף תוך כדי שאני הולך נגד רוב ה-tropes של הז’אנר (הדמות שלי הרפתקנית בעל כורחה ולא מתלהבת בהכרח מכל הקטע, היא לא ששה לקרב אם אפשר לפתור את הבעיה בצורה דיפלומטית, קסם הוא דבר מורכב וקשה ומלוכלך ויפהפה ולא רק “שם של לחש”+”תיאור של השפעה”, ויותר חשוב, פציעות נשארות גם אחרי שמרפאים נק”פ — אני כותב מתי היא חוטפת נזק ומבחינתי כל שורה בטבלה הזאת היא צלקת או חבורה); ובמשחק שעכשיו הצטרפתי אליו, Pathfinder ב-Eberron, אני הולך גם כי אני רוצה קצת אקשן בשיטה מאוד מכנית וגם כי המכניקה הזאת נותנת דגש לדברים שמאפשרים לי לשחק נזירה מגניבה שהיא גם יוצאת דופן מאוד בשטח של המערכה הזאת (טיפלינג, נזירה לוחמת, היא תכל’ס Evil ו-doesn’t take shit). כמו כן, זאת הפעם הראשונה שאני משחק דמות של אישה במשחק פנים-אל-פנים ורציתי Continue Reading →
Posted in Practice, Role-Playing, Thinking Out Loud by Eran with .
הדיון בתא הרכבת המשיך עם חילוף היסטוריות קצר ולאחר מכן, מרתה התרכזה שוב במאגר הידע שלה וניסתה להסיר את הקללות שהוטלו על חברם. בפעם השנייה היא הצליחה. וכשניסתה את מה שהיא כנראה האפשרות האחרונה שלה, היא הצליחה להסיר את שתי הקללות במכה אחת. קוג האלף (שם מוזר, כך חשבתי), התעורר כמו משיכרון והחל לדבר בהגיון לשם שינוי. לקחתי ממנו את האזיקים בהם אני השתמשתי. המשכנו לדבר על מה שעבר על שלושתם וכך הבנו שהברנש שאחריו הם רודפים גם מסוכן בכך שהוא יכול לעזור לטופר וגם יעיל לנו כי הוא יכול להיות קלף מיקוח שלנו בדרך להגיע אל המפלץ שאני ופרנץ מחפשים. מכיוון שאותו מפלץ כבר לא נמצא במרתף של הטירה כמו שחשבנו אלא עבר לאחוזה של אחותו הגדולה של הברנש — סאבאג’אג, אני חושבת שהם קראו לו. אז, בעקבות ההסבר שיועיל לנו לרדוף אחריו, ובעקבות הבטחה של מרתה שהמסע הזה בעצם יחסוך לנו כמה ימים מהדרך, החלטנו לרדת מהרכבת על ידי לחש טלפורט לאת’ור. הגענו כולנו אל מחנה הפליטים שמקיף את העיר והלכנו דרך אווירת הנכאים שאופפת אותו אל העיר עצמה. למרבה ההפתעה, לאיידן עשו יותר בעיות להיכנס לעיר מאשר לי. אבל, לטובתי אפשר להגיד שאני לא מבוקשת בממלכה השכנה. בפנים קבענו להיפגש בפונדק עם לילה ומכיוון שעוד היו כמה שעות, הלכתי לשוטט מכיוון שלא הייתי בעיר גדולה כבר הרבה זמן, ולמיטב זכרוני, מעולם לא הייתי בזאת. לא לקח לי הרבה זמן למצוא את הזיגוראט של מנזר הדם, כנסייה עצומה ומפוארת בצורה שהרשימה מלכתחילה ואז קצת הגעילה כשחשבתי על מנזר האבן החשוף בו גדלתי ועל כנסיית העץ הקטנה והפשוטה אליה Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with .