The Less Interesting TimesWhen Knowledge and Technology Invade

2009/07/31 Robbery – The Doomed Soldier

“שאף אחד לא יזוז! זה שוד!” נתנאל התיק את עיניו ממדף החטיפים והביט מעבר לפינת המעבר לכיוון הכניסה של החנות הקטנה. גבר לבוש בגדים כהים כיוון ברטה ישנה אל פרצופו של המוכר שהחזיק יד אחת מורמת ועם השנייה כבר פתח את הקופה. “אל תעשה משהו טיפשי,” דנה אמרה בשקט מאחוריו. “לא טיפשי, אני הולך לעצור אותו.” לחש לה. “והוא הולך לירות בך. אני לא מרשה לך לחטוף כדור.” “אני לא אתן לו.” “נתנ–” היא ניסתה אבל הוא כבר הלך. נתנאל התגנב מאחורי השודד לאט ובשקט, מודד כל צעד, מניח ומרים את כפות רגליו בזהירות. השודד, שצעק על המוכר להזדרז, והמוכר, שקרקש עם המטבעות בידיו, סיפקו לו את ההסחה הנחוצה. כשהתקרב מספיק, טפח על שכמו של האיש בשחור.כמו שצפה, היד עם האקדח עשתה סיבוב ארוך כדי לכוון אליו אבל נתנאל לא נתן לו את ההזדמנות. הוא תפס את פרק ידו של השודד באמצע התנועה ושיגר אגרוף מדויק לצווארו. משתעל ומשתנק, השודד ניסה לנוע לאחור אך נתנאל לא עזב אותו. בעיטה למפשעה קיפלה אותו כמעט לגמרי ונתנאל זינק מעלה עם ברך לסנטר, מפיל את השודד על גבו, מעולף. הוא בעט את האקדח מידו ונשאר מעליו לכמה שניות, לוודא שאינו מנסה לקום. שני לקוחות שעמדו לא רחוק במורד המעבר החלו למחוא כפיים. נתנאל חיפש משהו להחזיק, להשתמש, משהו שגרתי בשביל להתרחק מכל תשומת הלב. דנה, שחצתה את המעבר לכיוונו, נתנה בו מבט משועשע שאמר לו, “אידיוט, אנחנו כבר נסגור את זה אחר כך”. היא דחפה לידיו שתי שקיות מרשרשות והוא הזדרז לפנות אל המוכר. “שני ביסלי?” שאל. “קח.”