מחוננים – אואטר: החייט, חלק ב’ / Gifted – Avatar: The Tailor, Part 2

מחוננים – אואטר: החייט, חלק א’ / Gifted – Avatar: The Tailor, Part 1

אואטר ניסה לשמור על הקצב של הריצה על ההליכון, רואה שיש עוד חלק של ‘עלייה’ לפני שהתוכנית נגמרת. הדף ישבה על כיסא נוח לידו, רגליה על מתקן משקולות שעמד צמוד לקיר. היא עלעלה בתיק מאוד גדול, מלא מסמכים ותמונות. הרעש המתמשך של המנוע של ההליכון והדריכות של אואטר על הרצועה לא נראה שמפריע לה.
“מה את… קוראת?” אואטר שאל.
“את התדריך של המשימה,” הדף ענתה והעבירה עוד דף.
“כבר… הסבירו… לנו.”
“אני אוהבת להיות מוכנה.”
“לא ציפיתי ש…”
“מה? שאם אני לא מדברת הרבה אז אני לא חושבת?” היא הרימה גבה אל אואטר במראה. “שזה שאני הכוח של הצוות זה אומר שאין לי מוח? סיימתי בית ספר בהצטיינות. אני עושה קורסים של קדם-רפואה בין לבין.”
“את רוצה… להיות רופאה?”
“תמיד עניין אותי, גם התחום וגם לעזור לאנשים. אבל אחרי שנתיים בנוטרים אני חושבת אולי להתמחות בסוג כלשהו של רפואה פלילית.”
“אה-הא…” אואטר אמר, מעכל את מה שכרגע אמרה לו.
“כן. ואם תגיד את זה למישהו מחוץ לצוות, אני אשבור לך כל עצם בגוף. בסדר?” הדף חייכה כאילו עוד רגע תגיש עוגה ענקית.
אואטר חייך חיוך מלאכותי ומפוחד, בטוח שהיא רצינית מאוד אבל לא בטוח אם אכן תממש את האיום שלה. “אז… אני לא מבין… למה… אנחנו לא יכולים… פשוט… להתאמן… עם… כוח האור שלי. זה לא מספיק?”
“אתה רוצה שאזכיר לך מה ליבנשטיין אמר? היית שם בעצמך.”

“לא. זה לא יהיה מספיק,” דוקטור ליבנשטיין אמר. הוא עמד מול הלוח באחד מחדרי התדריכים. למרות שזה לא היה נחוץ, הוא עדיין לבש את החלוק הלבן שלו. סטטית חצי ישבה חצי עמדה ליד השולחן בצד, זרועות משולבות כתמיד, ושאר הצוות ישב בכסאות בשורה הראשונה. “זה יעזור אבל כן תצטרך לעשות את התוכנית הזאת. בגלל איך שהגוף של מחונן עובד, סתם להפעיל את היכולות שלכם, גם אם הם חדשים לגוף כמו אצלך, אואטר, זה שווה ערך לעשיית חשבון פשוט או להרים משהו מהרצפה. בעוד אני מכיר את היכולת של הדממה, למשל, בשביל להגדיר לו תוכנית אימונים שתמתח במהירות את גבולות המאמץ שלו, אנחנו עוד לא יודעים מספיק על שלך כדי לעשות זאת בזמן הנחוץ. אני עדיין מצפה שתגיע לבדיקות הרגילות כדי שנוכל לבחון מה אתה מסוגל אבל, חוץ מזה, חדר כושר, לפחות שעתיים, שלוש פעמים בשבוע.”

“הוא אמר… שלוש פעמים… בשבוע. זאת… החמישית,” אואטר אמר להגנתו.
“הוא אמר לפחות,” הדף הרימה אצבע בלי באמת להסתכל עליו. “ואני יודעת שסטטית רוצה להתקדם כמה שיותר מהר. סמוך עליי שאני יודעת איך לגרום לך לרדת במשקל כמה שיותר מהר.”
“כן? כמה כושר… את עושה?”
“למען האמת, לא הרבה,” הדף אמרה והרימה את ראשה אליו, מחייכת. “בטח כבר סיפרו לך שלמחוננים יש חילוף חומרים בערך פי 1.5 מהיר יותר מאדם רגיל, כדי להתמודד עם דרישות האנרגיה של היכולות הנוספות. אז אצלי זה יותר קרוב לפי 2. אני גם מספיק חזקה ברגיל כדי לדחוק 200 בקלות…”
“אני אאמין לך… שזה הרבה.”
“אבל בגלל כמויות האנרגיה שהכוח שלי דורש, אני צריכה הרבה יותר קלוריות. בגלל זה אני אוכלת כל כך הרבה.”
“תהיתי לגבי זה… ולגבי הגזרים,” אואטר הוסיף.
הדף גיחחה. “מה? אני אוהבת גזר! שום דבר רע בזה. זה ירק בריא, הוא מפעיל את שרירי הפה, והדבר הכי גרוע שיוצא אם אוכלים יותר מדי זה שתן כתום.”
“והאם…” אואטר התחיל לשאול את השאלה אבל ראה את מבטה שאמר לו שהיא יכולה להסביר לו את הכוח שלה או שהיא יכולה להדגים לו ונמנע מלהמשיך.
“היכולת שלי היא…” הדף עצרה לרגע כשניסתה להיזכר בציטוט המדויק, “הקרנת גלי לחץ קינטיים מרוכזים. אתה יודע מה זה מטען מרוכז?”
“לא.”
“אז דמיין לך… נורה שמפיקה אור שממלא חדר ואז לייזר באותה עוצמה אבל שממקד את האור לנקודה קטנה. אז אם הנורה היא פצצה, אני הלייזר.”
“או… וואו. אוי לא… אוי לא…” אואטר אמר כשההליכון הרים את השיפוע של הרצועה בכניסה למקטע האחרון.
“קדימה, אל תשתפן,” הדף קמה ולחצה על הכפתור בהליכון שהרים את השיפוע בעוד חצי מעלה.
אואטר חשק שיניים ופניו האדימו אפילו יותר. “אני שונא אותך! אני שונא את כל הצוות הזה! אני שונא את דוקטור ליבנשטיין! אני שונא את הנוטרים!”
הדף נשענה על לוח המחוונים של ההליכון. “קדימה! קדימה! תן לי את כל מה שיש לך!”
“אהה!!!” אואטר צעק וריכז את כל מה שנשאר לו, בעיקר כוח רצון, ורץ לסיים את המקצה. הוא היה צריך להפסיק כדי לנשום ואז המשיך לצעוק עד שהצליח לסיים.
ההליכון האט וגם אואטר עד שממש הלך לאחור, התיישב, ואז נשכב על הרצפה המרופדת. הוא התנשם בכבדות. הדף נעמדה מעליו, מחזיקה את תיק המסמכים בבית שחייה. “אתה מרגיש יותר טוב?”
“כן… ולא,” הוא ענה.
“יופי. תוריד חמישה סנטימטרים, תפזר מחדש את המשקל, ובוא נלך לאכול.”

Avatar tried to keep his pace on the treadmill, seeing that there is still another ‘incline’ before the program ends. Impact sat on a padded chair beside him, her feet on the dumbbell rack next to the wall. She looked over a very big file full of documents and pictures. The continuous noise of the treadmill motor and Avatar’s foot impacts on the belt didn’t seem to bother her.
“What… are you… reading?” He asked.
“The mission brief,” Impact answered and flipped another page.
“We were… already… briefed.”
“I like to be prepared.”
“I didn’t… expect that…”
“What? That if I don’t say a lot that I don’t think either?” She raised an eyebrow at Avatar in the mirror. “That just because I’m this team’s muscle means I don’t have a brain? I finished high school with honors. I’m doing pre-med courses in my spare time.”
“You want… to be… a doctor?”
“Always interested me, both the field in general and also helping people. But after two years with the Nottrim, I’m thinking maybe specialize in some kind of forensic medicine.”
“Ah-ha…” Avatar said, still processing what she just said.
“Yeah. And if you say that to anyone outside the team, I will break all the bones in your body. Ok?” Impact smiled so widely that you might mistake her expression for someone who wants to give you a big cake.
Avatar returned an artificial, frightened smile, sure she’s dead serious but unsure if she really intends to follow through. “So… I don’t get… why… we can’t just… practice with… my light power. Isn’t that… enough?”
“Do you need me to remind you what Dr. Livenstein said? You were there.”

“No. It’s not enough,” Dr. Livenstein said. He stood in front of the board in one of the briefing rooms. Even though it was unnecessary, he still wore his white coat. Static half stood, half sat on a table near the wall, her arms crossed as always, and the rest of the team sat in the chairs in the front row. “It’ll help but you will still have to do this program. Because how a Gifted body works, just using your abilities, even if they’re new to you, like you Avatar, it’s roughly equivalent to doing simple math or pick up a ball off the floor. While I know Shutdown’s ability, for example, so I can give him a program that will quickly stretch his limits, we don’t yet know enough about yours to do it in the time we have. I still expect you to come to your regular check ups so we can see what you’re capable of but, besides that, the gym, at least two hours aerobics and cutting exercises, at least three times a week.”

“He said… three times… a week. This is… the fifth,” Avatar said in his defense.
“He said at least,” Impact lifted one finger without looking at him. “And I know Static wants to move as fast as possible. Trust me that I know how to make you lose weight as fast as possible.”
“Really? How much… exercise… do you do?”
“Honestly, not a lot,” Impact said and smiled at him. “You were probably already told that Gifted have a metabolism that’s about 1.5 times faster than a regular person, to handle the extra abilities’ energy demands. So for me it’s closer to twice as fast. I’m also strong enough to easily bench press two hundred…”
“I’ll believe you… that’s a lot.”
“But because of the amount of energy my power demands, I need a lot more calories. That’s why I eat so much.”
“I was wondering… about that… and the carrots,” Avatar added.
Impact snickered. “What? I like carrots? Nothing wrong with that. It’s a healthy vegetable, it works the mouth muscles, and the worst thing it does is orange pee if you eat too much.”
“And if…” Avatar started asking, but saw the look on her face that said she could explain her power or she could show him, and stopped himself.
“My ability is…” Impact paused for a second, retrieving the exact quote from her memory, “Projection of focused kinetic pressure waves. Do you know what a shaped charge is?”
“No.”
“So imagine… a lamp producing enough light to fill a room and then a laser with the same power but focused to a really small beam. So if the lamp is a bomb, I’m the laser.”
“Oh… wow… Oh no… Oh no…” Avatar said as the treadmill started increasing the incline, going into the final stretch.
“Come on! Don’t chicken out!” Impact stood up and pressed the button to raise the incline another half a degree.
Avatar gritted his teeth and his face turned redder. “I hate you! I hate this whole team! I hate Dr. Livenstein! And I hate all the Nottrim!”
Impact leaned on the treadmill display and got in his face. “Come on! Come on! Give it all you got!”
“Ahh!…” Avatar focused anything he had left, mostly shreds of will power, and ran the rest of the section. He screamed, stopped to take a breath, and kept screaming, before the program finished.
The treadmill slowed and so did Avatar, until it stopped and Avatar walked backwards, crashing on the padded floor. He breathed heavily, trying to regulate his thumping heartbeat.
Impact stood over him, the file under her arm pit. “Feeling better?”
“Yes… and no…”
“Good. Drop your height by five centimeters, redistribute the weight, and let’s go grab lunch.”

מחוננים – אואטר: החייט, חלק ג’ / Gifted – Avatar: The Tailor, Part 3


Posted in No Category and tagged , , , by with comments disabled.