יומן המסע של ראת’אריאל – יום 28
את הלילה ביליתי במדיטציה. הלחש שהטיל פראנץ היה אמור למנוע מאיתנו להרגיש מנומנמים, ובהנחה ודבר לא קורה במהלך הלילה, גם לתפקד כתחליף שינה. אז בזמן שמטילי הלחשים דנו במה צריך להכין למחר ואיך לעשות את זה, אני ישבתי בצד ומדי פעם הגנבתי מבטים לכיוון קוג שנראה שמרגיש מנותק מהשיחה הזאת כמוני.
בבוקר, לאחר התרעננות קצרה ולאחר שמטילי הלחשים שיננו את מה שהיו צריכים לשנן, מרתה עשתה טקס גדול מעל קלחת של מים מלוכלכים ואיך שהוא מצאה את סאבג’אג ככה. אני לא ממש מבינה איך הדברים האלו עובדים. אבל היא אמרה שהיא ראתה אותו ולכן יכולה לטלפרט אותנו לשם. אז היא התחילה את הטקס שהיה צריך לקחת אותנו לשם. ומיד לפני שיצאנו, פראנץ הטיל על כולנו לחש שאמור לגרום לנו לפעול מהר יותר ואיידן עשה משהו כדי לזמן עזרה אלוהית למטרתנו.
אחזנו כולנו ידיים וקפצנו אל שדה נטוש מיד מאחורי סאבג’אג שהיה קשור בחבל לזומבי גדול שגרר אותו אחריו. התחלתי לחפש את המכשף או אילו שהם סימנים אליו. כן שמתי לב למשהו כ-40 מטר משמאלנו למרות שזה נראה כמו שלד. לא הייתי בטוחה אם זה המכשף שחיפשנו או לא אבל ברגע שהוא שלף איזה שהוא שרביט מוזר, כיוון אותו על קוג ומשהו התפוצץ, אז ידעתי שכדאי שאני אטפל בו כי אף אחד אחר יכול לזוז מהר כמוני.
בזמן שקוג הלך לתפוס את סאבג’אג, פראנץ תפס את הזומבי הקיקלופ בתוך קוביית קרח ואיידן הסתובב וחיפש גם הוא את המכשף, אני עשיתי מה שאני יודעת לעשות. לקחתי צעד בין ממדי כדי להגיע אל השלד ולנסות לתפוס ולנטרל אותו. אבל כנראה שלא שמתי לב על מה דרכתי כי נתקלתי במשהו ונפלתי לפני שיכולתי לעשות משהו נוסף. מזווית העין יכולתי לראות את איידן ממשיך לסרוק את הסביבה בחיפוש אחר המכשף בזמן שהאחרים ניסו להשתלט על סאבג’אג ולסלק אותו משם. אבל השלד הוציא עוד אחד מהשרביטים העקומים שלו וכיוון את שניהם אליי. זה לא הרגיש קמו קסם. במיוחד לא כשמשהו חדר את זרוע ימין שלי ועוד אחד במותן שמאל.
כשאני הצלחתי לקום לבסוף ונעמדתי מול השלד, לא יכולתי שלא לשים לב לאווירה הדוחה והמאיימת שהוא הקרין ולרגע לא יכולתי לשלוט בעצמי, התמלאתי פחד ופניתי לברוח. וכנראה שהלחש שפראנץ הטיל כדי לגרום לנו לפעול מהר יותר עבד כי לפני שהשלד הצליח לעשות משהו נוסף כבר הייתי מספיק רחוקה ממנו כך שגם אני בקושי ראיתי אותו. אבל לאחר כמה שניות של חזרה לעשתונות, לקחתי עוד צעד בין ממדי כדי לחזור לעמוד לידו. משום מה ומשום מקום, כנראה עבודה של אחד הקוסמים, היו מסה של זרועות כהות שהחזיקו אותו כך שידעתי שלנסות להפיל אותו לרצפה לא יעבוד. והפעם, מרוכזת ונחושה, כבר לא התייחסתי לסירחון ולריקבון וריכזתי את כל האנרגיה שלי באגרוף היישר למרכז החזה שלו. אבל לא נראה כאילו זה השפיע עליו יותר מדי כי הוא שוב הוציא עליי עוד מטח של קליעים.
בפעם הבאה שניסיתי להרטיט את עצמותיו, זה כן הצליח ולכן המשכתי עם מטח של אגרופים משלי. מרוב כעס כבר לא שמתי לב מה אני בדיוק עושה עד שהראש שלו עף מהכתפיים וכל מה שנשאר הוא הטורסו שלו, מוחזק על ידי הזרועות, כמו גם יד אחת מתנפנפת. קדתי קלות ואז מעכתי את הגולגולת אל תוך האדמה וירקתי עליה.
כשהפניתי את תשומת ליבי חזרה אל השאר ראיתי שקוג נאבק עם סאבג’אג על הרצפה אבל מעליו מרחפת איזו שהיא רוח. סגרתי את המרחק כמה שיותר מהר כדי לעזור. אבל גם החצים של לייזה וגם האגרופים שלי לא עשו יותר מדי רושם עליה. וכשהיא התרוממה באוויר הרחק מעל הראש שלנו, כבר לא היה הרבה יותר מדי שאפשר לעשות. פראנץ הציע לזרוק אותי כלפי מעלה והסכמתי אבל בדיעבד זאת אולי לא הייתה ההחלטה הכי טובה כי לא הצלחתי לתפוס את הרוח או לעשות לה משהו משמעותי לפני שנפלתי חזרה על הגב. וזה כאב.
ואז איידן אמר את מה שכל אחד שונא לשמוע אבל כנראה היה הרעיון הכי טוב שהיה לנו באותו הרגע: “לרוץ”.
Posted in From the Writing Desk, Gaming, No Category, Role-Playing by Eran with comments disabled.