ורונה – ביום אחד
מכיוון שהרשומה הזאת כבר נמחקה לי כמה פעמים, אני עכשיו כותב אותה מוקדם בבוקר לפני שאנחנו עוזבים את ונציה. אז לעניין…
אני רואה את ורונה כסוג של דוגמה מייצגת של איך אנחנו עושים את הטיול הזה. בשיטת ה”היי ביי”. אנחנו לא צריכים להתעכב יותר מדי ובשבילנו, סיורים מודרכים הם סוג של כלא כי אנחנו מעדיפים, אם כבר, לקרוא את ההסברים מהר ולהמשיך הלאה. ואחרי שראינו, במיוחד עם צילמנו, משהו שאין לנו כוונה להיכנס אליו (כי אחרי הדואמו, אין טעם להיכנס לכל כנסייה), אנחנו פשוט ממשיכים.
אז הגענו לורונה בבוקר. שמנו תיקים בשמירת חפצים והלכנו לתפוס אוטובוס. היה קשה להתאפס על איזה אוטובוס כי גוגל לא הסכים עם הנהגים אבל גם המציאות לא הסכימה איתו אז הלכנו על מה שאמרו לנו. לא בטוח שזאת הייתה ההחלטה הנכונה כי האוטובוס שם אותנו מוקדם מדי וקצת הצידה מאיפה שרצינו להיות. אז ירדנו בצד החיצוני של הנהר והלכנו לאורכו לכיוון הגשר.
התחנה הראשונה הייתה בית קפה בשם טוסקה קפה ורונה. הוא בפונטה נואבו 8 (צד ימין של מרכז העיר ליד הנהר והגשר) וכדאי לכם להגיע לשם. הקפה נחמד והאוכל לא רע אבל בעל הבית הוא איש העולם הגדול. כשהגענו ושאלנו אם מדברים אנגלית, הוא ענה לנו באנגלית הכי טובה ששמענו עד אותו הרגע באיטליה. הוא סידר לנו את האוכל בזריזות ובאדיבות והתיישבנו לאכול. ואז הגיעו זוג יפניות ובלי לפספס הוא פנה אליהן ב”אוהיו גוזאיימס”. זה היה מגניב. אז מעין לימדה אותו “בוקר טוב”. לצערי, אין לי תמונה של בית הקפה אז הנה מעין נהנית מפאניני.
משם הלכנו לבית של רומיאו. היי. ביי.
ראינו קברים של משפחה חשובה בורונה. היי. ביי.
המשכנו אל כיכר האדונים שם הטלפון של קרס וקצת רבנו על זה אבל בעיקר… היי. ביי.
עלינו למגדל הגבוה בסמטה. היה אחלה נוף. אבל בעיקר…
היי. ביי.
ירדנו חזרה אל השוק. מהקשת של שער הכניסה תלויה עצם של לוויתן. קצת מטריד ולא ממש מרשים אז לא צילמתי אבל הנה הגברת של ורונה. היי. ביי.
הסתובבנו קצת בשוק – מאוד תיירותי – ואכלנו כוס פירות – לא מדהים – אבל עכשיו מגיע הקטע החשוב. אם אתם שם אז לכו לקצה השוק עד שאתם רואים את זה.
קחו שמאלה אל רחוב בורסארי. אחרי בלוק או שניים תראו משמאלכם משהו שנראה כמו חנות מזכרות אבל יש שם לוח עם פתקים עם שמות של קפה. זה קפה בורסארי, לשעבר קפה טובינו, וכדאי לכם להיכנס. הקפה עולה בערך פי שתיים-שלושה מקפה רגיל אבל הוא כנראה הקפה הכי טוב שטעמתם בחיים שלכם.
מעין שתתה אספרסו שוקולד לבן עם קצפת ושבבי שוקולד לבן. אני שתיתי אספרסו שוקולד מריר עם קצפת, עוד קצפת (נגמר הקרם קפה, מה לעשות?) ושבבי שוקולד מריר. לגמרי שווה לבוא לורונה ולשבור את צום הקפה בשביל זה.
ובמסורת הנטייה שלי לא לצלם את הדברים הבאמת חשובים, התמונה היחידה שיש לנו משם מעין צילמה
משם המשכנו אל הבית של יוליה שהחצר שלה (שהפנורמה שלה נדפקה; בעסה) הייתה מלאה בתיירים – המרפסת גם ביפנים מתלהבים – שרק חיכו לרגע בו יוכלו להתחכך עם הפסל ולתפוס לו את השד.
.תמונה זו צולמה בשבריר שנייה בין תייר מוזר אחד לשני
אז יוליה. היי. ב-רגע…
מנהרת הכניסה לחצר של יוליה מעוטרת בכיתובים ופלסטרים מעוטרים שאנשים השאירו שם בסוג של מחווה מוזרה – כי יוליה לא הייתה קיימת באמת והכל מלכודת תיירים – ועדיין דיי רומנטית אז הוספתי גם את שלנו.
משם המשכנו לשער בין אלפיים שנה. מגניב. אבל לא כמו התקווה. :-)
.היי. ביי
הגענו לארינה. ויתרנו על הכניסה.
.היי. ביי
אמרו לחפש גלידה בפיאצה מול הארינה אבל לא מצאנו שום דבר אז הלכנו לחפש חנות עוגות שבסוף גילינו שנמצאת בכלל במקום אחר. אז חזרנו חזרה והלכנו לטירה.
-
- והתיישבנו בפארק לנוח ולנשנש
-
- חצינו את הגשר
-
- .היי. ביי
משם המשכנו אל סאן זינו כי יש שם כנסייה גדולה אבל גם כי אמרו לנו שיש שם גם גלידה ממש טובה. אז מצאנו גלידה. שבבי שוקולד ונוטלה. טוב אבל דיי קשה לפספס עם נוטלה.
אבל אז גילינו שזאת הגלידה הלא נכונה. אז המשכנו מסביב. מצאנו את הכניסה לכנסייה הגדולה ואת הגלידה האמיתית. הפעם שוקולד לבן וזאבאיונה. זה מין קרם ביצים כזה.
סיימנו את הגלידה, הערנו כמה הערות על ילדים שלא כל כך יודעים לשחק בפריזבי ויצאנו לדרך חזרה. בחזרה חשבנו על לקחת אוטובוס אבל טוב שבחרנו ללכת כי פגשנו המון כלבים מגניבים.
ואז הגענו לכנסייה הגדולה של ורונה.
.היי. ביי
המשכנו אל הגשר לצד הצפוני של ורונה ואל הארמון. ורק אז מעין נזכרה להגיד לי שהארמון נמצא כחצי קילומטר במעלה ההר שנצטרך לקחת שעה באוטובוס או, בצורה ישירה יותר, שעה הליכה. אז החלטנו שלא. שמספיק מאוחר ואין לנו כוח לטפס על הר. אז…
.היי. ביי
לקחנו אוטובוס חזרה. עלינו על הרכבת ואמרנו אריבדרצ’י לורונה. ברכבת נתקלנו בקבוצת בנות מגעילה מהרבה שבהן נתקלתי בארץ אבל אנחנו מנסים להישאר חיוביים.
Posted in Maayan, No Category by Eran with comments disabled.