תקציר המילואים
יום ראשון: יצאתי בבוקר אחרי שווידאתי שעשיתי כל מה שרציתי. לקראת 12:00 הגעתי למחנה החטיבה. את האימון הם כבר התחילו אבל הצטרפתי להסבר על חלוקת אחריות בחירום. הלכנו להסתכל על מחסן הקשר של הגדוד וגם על הנגמ”שים והטנקים שלנו ואיך שמאחסנים אותם יבש. קיבלנו הסבר על נוהל הגעה ופריסה ואז חזרנו לבסיס.
בערב, אחרי סופה שפירקנו וסופה שהרכבנו, אכלנו ארוחת ערב על האש והרצנו צחוקים עד מאוחר. משום מה, ההשכמה שלי לא עבדה אז אנסה לתפוס את המטר היום בלילה.
יום שני: קמנו בבוקר ונסענו חזרה לאימון. עברנו הרצאה על היסטוריה והרבה סידורי קשר בחירום בגדוד ובחטיבה, תפקידי הקשרים וכיוצא בזה. בדקנו קשר בטנק ונגמ”ש. לאחר מכן ירדנו לצומת אלמוג לתיצפות כוסיות. היו כמה אוטובוסים של תיירים. כמה דגים טובים אבל לא תפיסה כל כך טובה. חזרנו לבסיס והעברנו את הזמן עד עשר וחצי שיצאנו לפאב בקליה.
תובנות: אם ככה זה שתוי אז אני שותה עד שנהיה לי כאב ראש, מיגרנה של ממש. המיגרנה משתקת לי את המחסומים המנטליים העליונים, גורמת לי לאיבוד חוש מיקום הגוף בחלל, ובעיקר גורמת לי להתחרט על כך שאני קיים. למרות זאת, במצב הזה אני עדיין מסוגל להשתמש בהגיון.
אבסינת’ שחור? מאוד לא מומלץ אלא אם אתם מתכוונים לנקות איתו מנועים, בורות שופכין או לחטא פצעים.
יום שלישי: אני מסוגל לעמוד, פחות או יותר ישר. כאב הראש עדיין גורם לי לרצות שאנשים ינועו פחות חזק וידברו בתנועות פחות מהירות. אני מסוגל לתפקד אבל לא כדאי שאנהג.
יכול להיות שזה לא יפה מצידי או יכול להיות שאני מסתכל רק על חתך קטן באוכלוסייה, תלוי איך מסתכלים על זה, אבל זה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב עם מצבנו כשאני מגלה שבבסיס בו יושבות פלוגת מפקדה ופלוגת מג”ב, הם צריכים להתאמץ כדי למצוא מניין.
האם נהניתי אתמול? אני שואל את עצמי. האם היה מצחיק? כן. האם הזמן עבר? כן. האם הייתי שפוך מעייפות בסוף? בהחלט. האם היה משהו שהייתי מעדיף לעשות במקום? כמה דברים. האם היה משהו שהייתי מעדיף ויכול לעשות במקום? לא.
בשאר היום עברנו על נהלים, תפקידים ושבצ”קים בחירום, מיתקנו טנק פיקוד וזרקנו צלחת מעופפת אחד על השני.
סיימנו את היום יחסית מוקדם. מי שהיה צריך לצאת הביתה, יצא. אני ועוד ארבעה נדחפנו לרכב של הקשר”ג ונסענו חזרה לבסיס. אני ירדתי לפלוגה מ’ שוב ועליתי באחת למגדל. הסיכוי שלי לראות מטאורים מכאן הרבה יותר גרוע מאשר במול נבו אבל בתקווה יהיה לי לילה שקט.
יום רביעי: ניסיתי לישון אחרי משמרת לילה, ללא הצלחה יתרה. בצהריים אמרו לי לך לאכול, אתה תורן מטבח. סיימתי את זה וניסיתי להתקדם קצת בקריאה. עניתי לקצת מכתבים. בשבע עליתי למגדל שוב וניסיתי לקרוא עוד. התחלתי עם “אבק כוכבים” אבל בינתיים “סחרור” יותר מעניין. שרדתי את הלילה איך שהוא עד שהגיע קצינה לסיור עמדות ברבע לאחת והתחילה לנג’ס.
באחת ניסיתי לחזור לישון אבל שוב העירו אותי מוקדם מדי, בשש וחצי, למשמרת בוקר.
יום חמישי: בשבע עליתי למחסום בפעם הראשונה… באותו היום. חם, שמש קופחת ועשרות מכוניות מגיעות. והם גם רצו שנשים שכפ”צים קרמיים. לקח לי קצת זמן לקלוט מה הcrazyרעיון שם ואז הזמן עבר. הגיע אלינו קצין מהחטיבה לביקורת וכשעליתי למגדל הייתי בתפקיד “תצפית מג”ד”. כשירדתי, נפלתי מעייפות. אכלתי והלכתי לישון. הבעיה הייתה ששש שעות לאחר מכן הייתי צריך לעלות למחסום שוב פעם. מישהו כנראה שחרר חצי מהפלוגה הביתה והשאיר אותנו לעשות שש-שש.
יום שישי: הלכתי לישון באחת בלילה ולפי הרשימה לא היה לי מה לעשות. חשבתי שאולי שולחים לי מחליף אבל לא יכולתי להתחיל לתחקר אנשים אחרי חצות. כשקמתי באמת השעון הראה 10:30 אז החלטתי שאקרא עוד קצת ואבדוק את הנושא שוב בצהריים. לקראת ארוחת הצהריים הגיע הרס”פ השני ואמר לי שמעלים אותי ב-19:00 כי החטיאו אותי ברשימות. אז קיבלתי 12 שעות מנוחה ותורנות מטבח. אז אני אבס ואוהד חיסלנו את ארוחת הצהריים והכנו את חדר האוכל לערב שישי. שוב פעם במגדל אני חושב על כמה דברים: אחד, במצבנו הנוכחי, כפלוגת מילואים מינימלית, אולי כדאי לעזור בתורנות מטבח, כל פעם שיש מנוחה ארוכה, בין אם זה תורך או לא. בסדיר היינו מחסלים ארוחות בסוף שבוע בכוחם של כל הנשארים.
שתיים, אם וכאשר אני אביא ילדים לעולם, האם אני רוצה אחד או שניים כדי לא להכביד על פלנטה מסכנה כבר בפני עצמה או שאני רוצה יותר בתקווה להעלות את אחוז האנשים הטובים באוכלוסייה?
יום שבת: שש-שש, שש-שש, סיימתי את סחרור, שש-שש, שש-שש, סיימתי את מלחמת האדם הזקן, שש-שש, שש-שש, סיימתי את אבק כוכבים…
בסוף אבק כוכבים יש ראיון עם ניל גיימן. הוא כותב ספר חדש בשם The Graveyard Book והוא נשמע מעניין. חוץ מזה שהוא אומר שהוא מאוד רוצה לכתוב מחזה מקורי, חוץ מזה שהוא מאוד מצדיק ספרים מוקראים, הוא אומר שהמדיום החביב עליו הוא דרמת רדיו. דרמת רדיו נשכחה בארצות הברית אבל לא נעלמה באנגליה. האם דרמת רדיו יכולה לעבוד טוב בארץ? האם מישהו רוצה לנסות? להמחיז איזה שהוא סיפור קצר מקורי לדרמת רדיו?
Posted in No Category by Eran with comments disabled.