הכל יהיה בסדר
זה מה שאני נוטה להגיד. יהיה בסדר. אל תדאגו. זה לא שאני סומך על איזה שהיא ישות עליונה או שאני על סוג כלשהו של סמים. אני מאמין שעולם כמנהגו נוהג, שאנשים יעשו מה שאנשים עושים ומי שצריך לדעת, יודע. לא תמיד. בטח שלא בכביש.
כמו כל מפגע אחר, גם זה היה תוצאה של שרשרת טעויות שהייתה יכולה להימנע. וכרגיל, ראייה לאחור היא תמיד 6/6. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שזינה רדפה אחרי כשעליתי על האופניים בדרך הביתה. שום דבר לא קרה בפעם הקודמת אבל באמת שהייתי צריך לדעת. בפעם הקודמת רכבתי למסילות ושם איבדתי אותה אבל הפעם הייתי בדרך הישירה לניר-דוד.
סגרתי אותה במשרד לפני שהלכתי, אמרתי לרועי בדיוק למה אני עושה את זה ומשום מה היא רצה אחריי בדיוק כשיצאתי מהמפעל. עצרתי בשער של הקיבוץ וצעקתי עליה שתחזור. זה לא עזר. היא רדפה אחריי. אבל הכל היה בסדר. לא ראיתי אותה באזור מסילות אבל היא הצליחה להשיג אותי עד שהגעתי לצומת, לסיבוב. עצרתי בצד והתקשרתי לדותן. חיכיתי וחיכיתי. הוא אמר שהוא לא מוצא רכב ואני אמרתי שאני מתחיל להתקדם לכיוון ניר-דוד כי איבדתי הרבה זמן. הכל היה בסדר.
הסיבה שביקשתי למנוע ממני את משמרת ערב ביום ראשון היא כי יש ארוחת ערב של כל המשפחה ואני רוצה להגיע מוקדם. הפעם לקחתי את משמרת הערב כדי שדותן יקח את שלי מחר ואני אוכל ללכת להופעה. אז כשיצאתי מרשפים דיי מיהרתי.
כשהתחלתי לנוע במעלה הסיבוב, זינה הייתה קשורה לאופניים שלי בחבל שאני מחזיק במיוחד מסיבות כאלו. אבל היא לא ממש עמדה בקצב והכבידה עליי. היא רצה בצד ימין שלי בהתחלה אבל משום מה ניסתה לרדוף אחרי רכב שהגיע מהכיוון השני. צעקתי עליה אבל המשכתי הלאה. הכל היה בסדר. במעלה הסיבוב היא כבר רצה באמצע הכביש, מאיטה מכונית שהגיע מבית-שאן. אני המשכתי והכל היה בסדר. כמה שניות אחרי זה שמעתי את הצעקה והפגיעה. הכל כבר לא היה בסדר.
לא ראיתי את הרכב שפגע אבל חציתי את הכביש כמה מהר שהייתי יכול. היא עדיין הרימה אליי את הראש, מחייכת חיוך כלבי ומכשכשת בזנב. משכתי אותה מהכביש וכרעתי לידה. לא רציתי שעוד מישהו ידרוס אותה. היא עדיין נשמה, מהר מדי. הייתי צריך לדעת שבסיבוב הזה לא רואים כלום. היה לה חור מתחת לצוואר ושריטות בראש. ביקשתי ממנה להמשיך אבל היא לא ממש הקשיבה לי. היו כמה אנשים שעצרו אבל הרוב לא. לא היה הרבה מה לעשות. זאת הייתה פגיעה בראש. הרגשתי את הלב שלה והוא פעם הרבה יותר מדי מהר. מהר ולא להרבה זמן.
עכשיו הכל מאוד לא בסדר. כשהיא הפסיקה להגיב והלשון שלה נפלה, שכבר לא הרגשתי כלום ודם נטף לה מהאף. אז כבר ידעתי שהכל מאוד מאוד לא בסדר. וידאתי שהיא בשוליים והורדתי את האופניים שלי מהכביש. כרעתי שם ובכיתי. הרגשתי כאילו איבדתי את הכלבה שלי, כאילו איבדתי בת-משפחה.
משמעות החיים: ‘הם נמשכים’. אבל הם לא בהכרח נהיים קלים יותר. אני אמשיך ולא בגלל שהיא ‘רק כלבה’ או שהיא לא הייתה שלי. אני אמשיך כי אין ברירה וכי אם זינה הייתה פה היא הייתה עדיין מניחה את הראש שלה על הרגל שלי ולא מוותרת עד שהייתי מלטף ומגרד אותה.
ג’ורי אמר שהוא לא כועס עליי כי הוא יודע כמה אהבתי אותה. אהבתי. אני אמשיך אבל אני יודע שמחר יהיה יום שונה לגמרי. כי זינה לא תחכה במשרד וזינה לא תניח את ראשה על רגלי וזינה לא תרדוף אחרי המלגזה או תחכה שאני אוציא את הטלפון כדי שהיא תוכל לשחק עם השתקפות השמש. מחר נאלץ לרוקן את הכלי של זינה ולהחזיר אותו למקום.
אני בדרך כלל מגיע למקום עבודה ומשפר אותו. אני מוצא דרכים יותר טובות, שיטות יותר טובות. אני מקצר תהליכים ומשפר תנאים. אמרתי שצריך לשים לזינה כלי למים כי נהיה חם מדי. מחר אני אחזיר אותו למקום…
כי הרגתי את הכלבה.
Posted in No Category by Eran with 12 comments.
בנתיים זה פחות או יותר עבר לי אבל אני לא יכול לשכוח את זה כל עוד אני ממשיך לעבוד באותו מקום וכל עוד אני עובר את מקום התאונה פעמיים ביום.
אני בטוח שבעוד כמה ימים זה יכה בי שוב.
The Earthquake has passed but the aftershocks are sure to follow…