הכל יהיה בסדר
זה מה שאני נוטה להגיד. יהיה בסדר. אל תדאגו. זה לא שאני סומך על איזה שהיא ישות עליונה או שאני על סוג כלשהו של סמים. אני מאמין שעולם כמנהגו נוהג, שאנשים יעשו מה שאנשים עושים ומי שצריך לדעת, יודע. לא תמיד. בטח שלא בכביש.
כמו כל מפגע אחר, גם זה היה תוצאה של שרשרת טעויות שהייתה יכולה להימנע. וכרגיל, ראייה לאחור היא תמיד 6/6. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שזינה רדפה אחרי כשעליתי על האופניים בדרך הביתה. שום דבר לא קרה בפעם הקודמת אבל באמת שהייתי צריך לדעת. בפעם הקודמת רכבתי למסילות ושם איבדתי אותה אבל הפעם הייתי בדרך הישירה לניר-דוד.
סגרתי אותה במשרד לפני שהלכתי, אמרתי לרועי בדיוק למה אני עושה את זה ומשום מה היא רצה אחריי בדיוק כשיצאתי מהמפעל. עצרתי בשער של הקיבוץ וצעקתי עליה שתחזור. זה לא עזר. היא רדפה אחריי. אבל הכל היה בסדר. לא ראיתי אותה באזור מסילות אבל היא הצליחה להשיג אותי עד שהגעתי לצומת, לסיבוב. עצרתי בצד והתקשרתי לדותן. חיכיתי וחיכיתי. הוא אמר שהוא לא מוצא רכב ואני אמרתי שאני מתחיל להתקדם לכיוון ניר-דוד כי איבדתי הרבה זמן. הכל היה בסדר.
הסיבה שביקשתי למנוע ממני את משמרת ערב ביום ראשון היא כי יש ארוחת ערב של כל המשפחה ואני רוצה להגיע מוקדם. הפעם לקחתי את משמרת הערב כדי שדותן יקח את שלי מחר ואני אוכל ללכת להופעה. אז כשיצאתי מרשפים דיי מיהרתי.
כשהתחלתי לנוע במעלה הסיבוב, זינה הייתה קשורה לאופניים שלי בחבל שאני מחזיק במיוחד מסיבות כאלו. אבל היא לא ממש עמדה בקצב והכבידה עליי. היא רצה בצד ימין שלי בהתחלה אבל משום מה ניסתה לרדוף אחרי רכב שהגיע מהכיוון השני. צעקתי עליה אבל המשכתי הלאה. הכל היה בסדר. במעלה הסיבוב היא כבר רצה באמצע הכביש, מאיטה מכונית שהגיע מבית-שאן. אני המשכתי והכל היה בסדר. כמה שניות אחרי זה שמעתי את הצעקה והפגיעה. הכל כבר לא היה בסדר.
לא ראיתי את הרכב שפגע אבל חציתי את הכביש כמה מהר שהייתי יכול. היא עדיין הרימה אליי את הראש, מחייכת חיוך כלבי ומכשכשת בזנב. משכתי אותה מהכביש וכרעתי לידה. לא רציתי שעוד מישהו ידרוס אותה. היא עדיין נשמה, מהר מדי. הייתי צריך לדעת שבסיבוב הזה לא רואים כלום. היה לה חור מתחת לצוואר ושריטות בראש. ביקשתי ממנה להמשיך אבל היא לא ממש הקשיבה לי. היו כמה אנשים שעצרו אבל הרוב לא. לא היה הרבה מה לעשות. זאת הייתה פגיעה בראש. הרגשתי את הלב שלה והוא פעם הרבה יותר מדי מהר. מהר ולא להרבה זמן.
עכשיו הכל מאוד לא בסדר. כשהיא הפסיקה להגיב והלשון שלה נפלה, שכבר לא הרגשתי כלום ודם נטף לה מהאף. אז כבר ידעתי שהכל מאוד מאוד לא בסדר. וידאתי שהיא בשוליים והורדתי את האופניים שלי מהכביש. כרעתי שם ובכיתי. הרגשתי כאילו איבדתי את הכלבה שלי, כאילו איבדתי בת-משפחה.
משמעות החיים: ‘הם נמשכים’. אבל הם לא בהכרח נהיים קלים יותר. אני אמשיך ולא בגלל שהיא ‘רק כלבה’ או שהיא לא הייתה שלי. אני אמשיך כי אין ברירה וכי אם זינה הייתה פה היא הייתה עדיין מניחה את הראש שלה על הרגל שלי ולא מוותרת עד שהייתי מלטף ומגרד אותה.
ג’ורי אמר שהוא לא כועס עליי כי הוא יודע כמה אהבתי אותה. אהבתי. אני אמשיך אבל אני יודע שמחר יהיה יום שונה לגמרי. כי זינה לא תחכה במשרד וזינה לא תניח את ראשה על רגלי וזינה לא תרדוף אחרי המלגזה או תחכה שאני אוציא את הטלפון כדי שהיא תוכל לשחק עם השתקפות השמש. מחר נאלץ לרוקן את הכלי של זינה ולהחזיר אותו למקום.
אני בדרך כלל מגיע למקום עבודה ומשפר אותו. אני מוצא דרכים יותר טובות, שיטות יותר טובות. אני מקצר תהליכים ומשפר תנאים. אמרתי שצריך לשים לזינה כלי למים כי נהיה חם מדי. מחר אני אחזיר אותו למקום…
כי הרגתי את הכלבה.
Posted in No Category by Eran with 12 comments.
My head is still spinning, I’m thirsty after I forced down a liter of water and I still have numbness in my fingers.
What should I do? I want to punch a wall out, I want to hurt someone, I want to shout for the world to hear, rip my hear out and tear my shirt apart but my cold logic stops me because I know it won’t do any good.
And I know what you will say. You’ll say I’ll get over it, it’s in the past, there’s nothing to be done. Some may say it was nicely written. Well, fuck nicely written, fuck everyone and everything and fuck the next week it’ll take me to get my bearings straight again. I’m sad and I’m angry so fuck it all.
Now I’m going to take a shower and try not to stare at those red eyes in the mirror. I’m gonna sit under the cold water for an hour and hope I can wash the look on Juri’s face out of my memory. It’ll never happen.
I’m all out of tears and I look like a Fremen if you replace the blue with red.
take a long walk, alone, to look at the world.
don’t stay on the main road if you don’t feel like it.
wear yourself out on nature.
walk alot.
think alot.
get tired.
cry.
take a shower.
sit and think.
get restless.
walk out.
walk some more.
go to a friend.
talk.
talk
talk.
drink tea.
be silent and contemplative.
talk.
get restless.
thank for the tea.
get out.
walk.
decide to take the day off tomorrow.
go back home to sleep
manage to fall asleep.
sleep late.
get up slowly.
see how you feel.
that was a replay to “what should I do?” question
see I am not going to belittle the death of a family member, be it a pet or human.
i lost 3 cats and a dog already.
the cats went away and never came back
and in a way I am still waiting for them
to just come around a corner one day.
the dog died after fighting cancer for a long time
and it happened on the day i broke my shoulder so
I have a permanent mark for the day.
take my advice
it will not make the pain go away
but it may help you deal with it.
יודע, דותן סיפר לי על זה כשהייתי בדרך לחתונה של בת דודה שלי. מאוירה של להתלבש, להתגנדר, להתבשם, לצחוק ולהנות, אחרי שקראתי את ההודעה רציתי לבקש מאחי לעשות פרסה ולהחזיר אותי הביתה, אבל.. לא. כמו שאתה אומר – ההצגה חייבת להמשיך.
בהתחלה חשבתי שמדובר בפיצה. ככה קראו העיניים שלי ולא חשבתי על לחזור ולקרוא שוב את ההודעה. התאפקתי שלא להזיל דמעה. סיפרתי להורים שלי כשנכנסנו למתחם הארוע כדי שלא ידאגו יותר מדי ויבינו למה לא מתחשק לי לאכול או לשתות.
יותר מאוחר דיברתי עם דותן והוא אמר שמדובר בזינה. אז כבר בכיתי דמעות של ממש.
ערן, במצבים כאלה אנשים הגונים נושאים את האחריות על כתפיהם גם כשלא הם האחראים. והפעם אתה לא.
המחשבה של: “אם רק הייתי מחזיר אותה..” או “אם…” אחרות לא ישפרו את מצב הרוח שלך, ולכן אין להן מקום בשום מקום.
נעבור את זה. איבדתי שני כלבים, אחד אחרי השני. בנג’י אחרי באנג’י. הזכרונות, התמונות, הארועים המצחיקים – זכור את זינה ככה.
אילו רק יכולתי, הייתי נותנת לך חיבוק.
לילה טוב.
אני מנסה להבין מה שאתה מרגיש – אני בטוח שכואב לך, ואני בטוח שאתה מרגיש אשם ובונה תרחישים של “מה היה אם” – ואתה יודע שזה לא משנה.
לפני כמה שנים קרה לי משהו לא שונה לחלוטין – נסעתי לעבודה בקיבוץ מולדת וכלב שרדף אחרי חתול פשוט רץ לי מתחת לגלגלים ודרסתי אותו. הוא לא מת מייד, ופשוט עמדתי שם בלי יכולת לעשות שום דבר. הבעלים שלו הגיע תוך שתי דקות והייתי צריך לעמוד מולו. נסעתי במהירות סבירה לחלוטין, אבל הייתי משוכנע שאם הייתי נוסע יותר לאט אז הכל היה אחרת, או אם הייתי מקדים בחמש דקות, או אם…
הרגשתי נורא במשך כמה שבועות לאחר המקרה, ואני יודע שזה לא אותו הדבר ולא באמת הכרתי את הכלב שדרסתי או את בעליו, ואני יודע שזה לא משהו שוכחים או עוברים עליו לסדר היום – אבל הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות עכשיו זה לחזור לסדר היום, לדבר על מה שקרה עם האנשים שסביבך ולנסות לתקן את מה ששבור.
כבר היה חתול שגידלתי וברח, כבר איבדתי בני משפחה. אבל אף פעם לא הייתי שם כשהם מתו. זה אף פעם לא היה אני שאשם. אף פעם לא הייתי כל כך קרוב לאירוע. אף פעם לא ישבתי שם וראיתי את החיים נוזלים החוצה בידיעה שהייתי יכול לעשות משהו אחר.
אני הולך לעבודה. אני אנסה את הגישה המסורתית ואתן לג’ורי להחליט.
נראה לי שהיום הזה טיפה יותר אפור. אפור כהה יותר. חשבתי על להתחיל רשימה של ‘מה לעשות אם יבנו מכונת זמן’. אבל כשאני חושב על זה, זה לא יעבוד כמו שאני רוצה ואני לא יעשה את זה לטובתם כמו שאעשה את זה לטובתי.
זה הקאץ’ – להיות שם כאשר הם מתו.
זה נוראי, ומכאיב, והופך את האדם לחתיכת כלום, כי מה אנחנו שווים אם אי אפשר לדהור לאור השקיעה ולהציל את המצב?
לא יכולה לדמיין מה עובר עליך. אלו שמתו לידי היו אמורים למות, הם מתו אחרי החייאה אינטנסיבית, ולא הכרתי אותם.
תרגיש.
כל יום, קצת.
אל תחכה שזה יתקהה או יעבור לגמרי. פשוט תתן לעצמך את הפריווילגיה לבכות, ולצעוק, ולהרגיש את הכאב.
ממילא אין ברירה אחרת, נכון?
וגם אני מאנשי “יהיה בסדר” ו”דברים מסתדרים בסוף”.