The Attention Span Problem
הדיון הזה עולה כל כמה זמן. הילדים של היום לא מסוגלים לשבת בשקט למשך חמש דקות וכל הזמן מתעסקים באינטרנט או בטלפון או בכל דבר אחר. הדעה שלי היא שאלו לא רק הילדים. אני חושב שתשומת הלב המינימלית הממוצעת (ואני כולל במיוחד אותי בהכללה הזאת) ירדה בצורה דראסטית לאחרונה. ואני לא חושב שזה קשור לגיל או יכולת ניהול כמה משימות במקביל. זה הכל באשמת הפצצת המדיה ובמיוחד האינטרנט.
משהו קרה קצת אחרי אמצע שנות האלפיים והאינטרנט הפכה מפלטפורמת תקשורת נחמדה ודרך קלה לצרוך חדשות לבמה אחת ענקית בה כל אחד יכול להפיק ולשדר מה שבא לו. והרף להשגת איכות הפקה גבוהה גם ירד בשנים האחרונות. המצב שנקלענו אליו הוא שדבר ראשון, כמות התוכן העומד לרשות הצרכן גדלה, ודבר שני, גם הפרויקטים שיכולים להיות טובים אבל מוגבלים באיכות ההפקה שלהם כבר לא מוגבלים כל כך.
התוצאה של כל זה היא שחוק סטרג’ן עדיין תקף ו-90% מהתוכן עדיין חרא אבל העוגה הזאת גדלה כל כך שעכשיו ה-10% של תוכן איכותי עד מדהים הוא עדיין כמות מסיבית. אז התוצר ההתסגלותי של התהליך הזה הוא שהצרכן הממוצע לא יכול להקדיש יותר מדי זמן למשהו לפני שהוא מחליט עם זה שווה לו את הזמן או שעדיף לו לחפש משהו טוב יותר.
וזה קורה לי, כשהזמן שלי כסטודנט בכלל מוגבל, שאם יש תוכנית או סרט או אפילו פריט חדשותי שאני נתקל בו אז אני לא יכול להרשות לעצמי יותר מדי זמן להשקיע בדבר אחד לא מי יודע מה כשיש כל כך הרבה דברים איכותיים שם בחוץ. אז אפילו כשאני קורא חדשות, אם הכותרת ואולי הכמה משפטים הראשונים לא מעניינים מספיק אז אני עובר לדבר הבא. ואם אני רואה תוכנית חדשה אז אני צריך להחליט בפרק-שניים-שלושה הראשונים אם היא טובה או לא. כי אפילו ההבדל בין קבוצת התוכניות הממש טובות לקבוצת התוכניות ה’בסדד ומעלה’ הוא כמה סדרי גודל.
אז אפשר להתלונן על הפצצת התרבות והמידע או שאפשר להתמודד, לסנן ולעניין.
Posted in Art, Humanity, Life Lessons, No Category, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.