יום השנה לאסף
חזרנו לכאן שוב.
בזמן פרסום שורות אלו, אנחנו כבר נהיה בדרך למרכז לאזכרה השלישית לאסף. אין לי כבר מה להגיד. אני חושב שהכל נאמר.
הרגשתי את זה קצת פחות השנה. יום השנה האמיתי עבר לפני שבועיים ולא שמעתי שום דבר על מתי האזכרה. לא הייתה לי גם דרך קלה לברר. חשבתי לעצמי, אולי הפעם אני לא אלך. אולי הגיע הזמן להיפרד סופית. אבל אז הגיעה ההודעה, יש אזכרה, היום, ב-13:00. ואז ידעתי שאני חייב ללכת.
אבא שלי מדבר לפעמים על חברים שהוא הכיר, והוא הכי הרבה לא רק בגלל מרום שנותיו, ועל כמה מהם הוא השאיר מאחור. מזקנה, ממחלה, על שדה הקרב, מאחורי גבולות. הוא לא הולך לאזכרות. לא לכולם, אני מניח. אבל אני מסוגל להבין את גודל המעמסה. אי אפשר ללכת לבקר את כולם.
למעין גם יש אחת והיא גם נוהגת להגיע בקביעות. בפעם שעברה היא חשבה לוותר. אני התעקשתי שזה חשוב. לא רק לחלוק כבוד ולחזק אלא גם לזכור את הזמנים הטובים. לפגוש את החברים המשותפים ולהיזכר באנשים שטוב שהיו בחיים.
לי יש רק שניים. לאחד מהם אני לא הולך, לא בקביעות, רק מבקר מדי פעם אם אני באזור. כי, למרות היותו בן אדם נהדר, לא היינו בקשר כל כך, בעיקר לקראת הסוף. זה כאב אבל זה עבר. את אסף הכרתי יותר. יותר זמן, יותר לעומק. היינו חברים קרובים, בילינו ביחד לפחות כל שבוע. עשינו עבודות ביחד. אני חייב ללכת. אין אפשרות אחרת.
ביום שני הייתה מסיבת מטאל. יצא לי שם לדבר עם עוד אחד מהחברים. הוא היה גם שם חבר של כמעט כולם. ותהיתי אם צריך להזכיר לכמה אנשים. בסוף ויתרתי. אבל עדיין, שם, לא יכולתי שלא לחשוב עליו. זה היה אחד המקומות בהם הוא הרגיש בבית. ועכשיו, במחשבה לאחור, אני לא יכול שלא לשים לב שכמה חברים שלו, שגם נהגו להגיע, לא הגיעו. יכול להיות שזה בגלל שהתואר שלהם נגמר והם עברו לדברים אחרים. אבל יש אנשים שמגיעים מהמרכז בשביל המסיבה הזאת, אני לא בטוח כמה זה שווה בתור תירוץ.
ובזמן שתסיימו לקרוא את זה, אני כבר אהיה שם, מקווה שהמשפחה שאפגוש שם לא תהיה במצב יותר גרוע מאשר שנה שעברה.
ובזמן כתיבת שורות אלו, אני חושב על להביא אלכוהול.
Posted in No Category by Eran with comments disabled.