מערכת החינוך הבאה: הספר הדיגיטלי
אחד הסודות הלא ממש שמורים של תחום החינוך הוא שהוראה במסגרת כיתה, של עשרות תלמידים היושבים מול מרצה אחד, לא ממש עובדת. לא כל כך בשביל המבחנים הסטנדרטיים ובטח שלא בשביל למידה אמיתית. העשירים, שיכולים להרשות לעצמם, יודעים את זה ולכן שולחים את הילדים שלהם לבתי ספר פרטיים וקטנים או, אם הם ממש בקצה הפירמידה, שוכרים מורים פרטיים שמדריכים את הילדים שלהם אחד על אחד. כי זאת הדרך הכי טובה.
אבל יש בעיה עם הדרך הזאת, צריך מורה לכל תלמיד, ואי אפשר להקצות מדריך אנושי לכל ילד. לעומת זאת, אין ממש בעיה להקצות מכשיר דיגיטלי שידריך את הילד. הוא רק צריך להיות טוב מספיק. ועל זה צריך לעבוד. על זה עובדים. ואפשר לראות את חלק מהטכנולוגיות בשימוש כבר היום.
ניל סטיבנסון, עדיין אחד האנשים החכמים והמתקדמים ביותר שאני מכיר, הציג בספרו ‘תור היהלום’ את ה-Young Lady’s Illustrated Primer (סלחו לי אבל לא קראתי את זה בעברית). מדובר בספר נאנוטכנולוגי מתוחכם ביותר שהוא סוג של מחשב מקבילי מקושר בפני עצמו ומסוגל לתקשר עם המשתמש שלו, לשנות את עצמו בזמן אמת ולהציג סיפורים רלוונטיים על ידי שחקנים אנושיים. המטרה של הספר היא לחנך אנשים (בספר, ילדה אחת מסוימת) בצורה אישית ומתאימה לעולם בו הם נמצאים.
ואני חושב, אם נזרוק את הצורך באנשים אז אפשר לבנות היום, או לפחות להתחיל לבנות, גרסה בסיסית של הספר. הוא לא חייב להראות כמו ספר אמיתי, הוא יכול להיות דיגיטלי וכך גם יותר פשוט. והיום יש קוראים דיגיטליים כמו ה-Kindle, ה-Nook או אפילו כל טלפון חכם חדשני, שיכולים לתפקד כמדיום נהדר לספר מסוג זה.
למה? הנה סיפור מעניין שמדגים את הגישה הפשוטה ביותר: ריצ’ארד מיניטר, מי שכתב את הכתבה שגרמה לרשומה הזאת, מספר על ילד בן 12 ללא הורים שהגיע לביתו וכשמאחוריו 6-7 שנים של הוראה “מיוחדת”. בנו הבכור, כותב במקצועו, שביקר אותם באותו הזמן, הציע פתרון. כל יום הוא נתן לילד את העיתון שקרא באותו יום, אמר לו לקרוא אותו בעצמו בקול רם ולסמן בעיגול כל מילה שלא הצליח לבטא או לא הבין. לאחר מכן, הוא עבר איתו על המילים. בהתחלה, כל מילה רביעית או חמישית הייתה מסומנת אבל מהר מאוד, מספר המילים המסומנות פחת והוא עבר לקרוא דברים אחרים. כשהגיע הזמן בשבילו להתחיל את התיכון, מנהל החינוך המקומי שלח צוות לבדוק את היכולות שלו כדי לבנות בשבילו תוכנית מיוחדת. הם גילו שזה לא היה נחוץ כי בכל תחום בו בדקו אותו הוא תפקד ברמת הכיתה שלו אם לא גבוה יותר.
ולפעמים זה כל מה שצריך, לתת משימת קריאה, לדאוג להיות זמין לשאלות והארות ולבדוק את המשימה הסופית. בלמידה מסוג זה לומדים פחות את החומר ויותר את הלמידה. וכאשר יש את הלמידה, כאשר הכשרון הזה מושרש ומיומן, לא צריך כבר שום מסגרת חיצונית. אני, אישית, מאמין כרגע בלבנות את סדרת החינוך כעץ מיומנויות שמוביל למה שרוצים לעשות בסוף אבל אני אכניס את זה בסוף.
בנוסף על זה, מה שמלמדים בכיתה נשלט על ידי המורים, המנהלים ומערכת החינוך. אני פחות חושש מהטפה לדעות מסוימות, לפחות פה בארץ, אבל אני כן דואג לצרות הנושאים וצרות המחקר שנעשה ובמיוחד אני דואג לקיבוע של התהליך. כמו סיפור שמעין אוהבת לספר על מי שענה על שאלה בספרות שביקשה לדעתו על נושא מסוים וקיבל בחזרה הערה: “דעתך אינה נכונה.”
ועכשיו, עם קוראים ניידים שאפשר לשים בכיס של כל אחד וכן, המכשיר עצמו יכול להיות יקר, אבל הספרים עצמם זולים וקיימים וקלים להשגה ומכסים מרחב נושאים מאוד מאוד גדול. ואז, אפשר לדחוף את ספריית הבית ספר, או את הספרייה הענקית שהייתה בבתים ויקטוריאנים בתוך ילקוט בית הספר. או שאפשר גם לוותר על הילקוט. ואז, ילדים לא חייבים לשבת בשקט חסר מוח במשך שעות, הם יכולים לעבוד בקצב שלהם ואולי אפילו לחסוך קצת זמן בו הם יכולים להיות פשוט ילדים.
אבל הבעיה הגדולה עם זה, ועם הרעיון שלי של לבנות חינוך כרצף של קורסים קטנים שכל אחד מוביל לשני עד שלבסוף מגיעים למה שרוצים להיות, היא מוטיבציה. לך תוציא מילד בן שמונה את הרצון לשבת ולקרוא ואז לכתוב. התשובה שלי היא שבהתחלה זה ידרוש קצת יותר זמן. כמו שאי אפשר להשאיר תינוק לבד בבית או לסמוך על בן 10 שלא יהרוס את הריהוט כשיוצאים לבלות, גם עם תלמיד צעיר צריך יותר עזרה, יותר יד מכוונת, יותר הדרכה, יותר השקעה של זמן במעבר על החומר ואולי גם לפעמים להכריח אותו. כי אין כמעט מישהו שאוהב לקרוא על דברים שקראו לפני עשרות שנים ועל אנשים שמתים ממזמן. אבל לאחר מכן מבינים שהיסטוריה זה חשוב.
Posted in High-Tech, Humanity, Less Interesting News, Practice, Thinking Out Loud by Eran with 4 comments.
הבעיה העיקרית של מתכנתים היא שהם לא מבינים אנשים כמו שהם מבינים מחשבים.
למידה היא תהליך לא קל שכולנו עושים בצורה אוטומטית וכאן טמון שורש הבעיה- אנחנו לא באמת יודעים את התהליך עובד ולכן אנחנו לא יכולים ללמד מכשיר לשפר את התהליך.
אנחנו מכירים כמה שיטות שעובדות עם חלק גדול מהאוכלוסיה- לא אופטימלי אבל סביר.
היתרון של מורים פרטיים הוא היכולת להתאים ספציפית את שיטת הלימוד לתלמיד בניסוי וטעייה ומורה פרטי שלא מסוגל לבצע זאת קל לזהות ולהחליף.
מורים בבי”ס מוגבלים בשיטות שהם יכולים ליישם כי לימוד המוני לא זהה ללימוד פרטי.
ספרי לימוד אינטראקטיבים שיודעים לתכנת את עצמם להניב ביצועיים טובים יותר מהתלמיד בלי לוותר על רמת לימוד- זה חלום יפה אבל לא ישים לבינתיים- כמו בינה מלאכותית ומאותן הסיבות.
אני מסכים שזה לא משהו שיקרה בין לילה אבל אני כן חושב שזה אפיק חשוב שכדאי להשקיע בו.
אני לא ממש מסכימה איתך בעניין המוטיבציה.
יש לי קטנטנה בת שנה ורבע בבית, והיא מטבעה יצור סקרן וחקרן – ושמעתי שמועות שרוב התינוקות הם כאלה. הלוואי על כולנו המוטיבציה שיש לה ללמוד מיומנות חדשה. יודע כמה פעמים הם נופלים עד שלומדים ללכת?
התחושה שלי היא שילדים דווקא אוהבים ללמוד – דברים שמעניינים אותם (וסיפורים על אנשים שמתו מזמן ודברים שקרו פעם זה מהדברים היותר מעניינים ללמוד – אני דווקא הייתי מהססת לגבי חוקי ניוטון), ומשהו בדרך ההוראה ואולי בעיקר המישטור של בית הספר פוגע בסקרנות הטבעית, ברצון ובהנאה מהלמידה.
וחבל. אני יראה מהיום שבו נצטרך לשלוח אותה למערכת החינוך, ועוד הישראלית.
אני אהיה שמח מאוד להיות טועה לגבי הטענה הראשונה ואני מסכים איתך ועוד אטען שזאת הבעיה העיקרית, לגבי הטענה השנייה.