Viable
ב-2081, דקסטר לייטן מספרינג היל, פלורידה היה הבן אדם המהיר ביותר על פני כדור הארץ. לא היה אחר שהיה מסוגל להשתוות לו במהירות תנועה, זריזות ידיים או תפיסת זמן. אבל לפעמים גם הוא לא היה מהיר מספיק. את זה הוא גילה בפעם הראשונה בגיל 14 בנסיעה שמבחוץ הייתה יכולה להראות שגרתית לחלוטין אך באמת הייתה כל דבר חוץ מזה. הוא והוריו יצאו מביתם בקצוות העיר ונכנסו למכונית המשפחתית. דקסטר רצה לקחת את השותף הרביעי לנסיעה על ברכיו אבל הוריו הפצירו בו שלא, שעדיף יהיה על המושב, והוא, לבסוף, הסכים. טומי היה חבר שלו מאז ומתמיד. כמעט כל זיכרון ילדות שלו הכיל את טומי. הם שיחקו ביחד, טיילו ביחד, לעתים קרובות גם אכלו ביחד. לא היה אכפת לו שלטומי יש ארבע רגליים וזנב. ולטומי לא היה אכפת שלדקסטר לא היה. בכל פעם שדקסטר יצא אל בית הספר, טומי ליווה אותו עד השער וחיכה לו שם עד שדקסטר חזר. למרות שאיפה שהוא, בירכתי מוחו, ידע שאף אחד לא חי לנצח, מעולם לא חשב שהוא יראה את סופו של טומי. זה לא היה פתאומי, זה לקח חודשים. זה נראה כמו שנים. טומי לאט לאט הדרדר. הוא כבר לא היה מהיר כמו פעם. הוא לא שמע כל כך טוב. ולקראת הסוף הוא גם לא ממש היה יכול לעמוד לאורך זמן וכששכב, נראה כמו… כמו… עוגה שמישהו הפך על ראשה ודרך עליה. ועכשיו טומי שכב לידו בכיסא האחורי של המכונית המשפחתית ודקסטר לא היה יכול להפסיק ללטף אותו. ולא היה יכול להפסיק לבכות. הוא ידע שאם רצה היה יכול לכסות את המרחק לוטרינר בכמה שניות. Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Humanity, Practice, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.