חיים מול כסף
זה קיים בתעשיית הטבק, בתעשיית הנפט ועכשיו גם מעלים את זה בתעשיית המלח. ארצות הברית החליטה לאחרונה, כנראה בעקבות תוכניות מקבילות ומצליחות בבריטניה, באירופה וביפן, לנסות לצמצם את צריכת המלח היומית של האמריקני הממוצע. הם רוצים לחנך את הציבור, לשפר את המידע המוצע ובכלל לגרום לתעשיית האוכל להכניס פחות מלח למוצרים הנמכרים בחנויות. תעשיית האוכל ותעשיית המלח, כמובן, נכנסו למגננה סטנדרטית של הכחשת עובדות, הפצת שקרים והדגשת “המחלוקת” הלא קיימת. New Scientist מפרסם סיכום קצר של המלחמה הזאת ומה הנתונים האמיתיים. בקיצור, אלפי אנשים מתים כל שנה מסיבות הקשורות למלח (כמו עם כולסטרול). האמריקני הממוצע אוכל בערך פי שתיים מהמקסימום המומלץ של 5 גרם ליום ופי ארבע מהכמות היומית המומלצת של 1.5 גרם. הבריטים, עדיין, לא במצב יותר טוב. ואני חושב על אילו בני אדם יש בראש התעשיות האלו? מי הוא האיש שמחשיב הכנסה ורווחים יותר מאשר חיים של אנשים? וכמה יעלה לחסל אותו? (ציניות, ציניות) אם אני הייתי אחראי על מוצר והייתי מגלה שלמוצר שלי יש קשר ישיר, תורם ובעל חשיבות סטטיסטית למקרי מוות הייתי עושה את כל המאמצים כדי למנוע את זה ואם צריך יוצא מהעסק לגמרי. איפה ההגינות והאנושיות של האנשים שלא? כן, מלח טעים ומוסיף להרבה מאכלים אבל צריך להיזהר עם כמה שאוכלים ממנו, ולא רק בשימוש במלחיות אישיות. הן לא הסיכון העיקרי. שימו לב לסימון התזונתי על האוכל שאתם קונים והיזהרו ממאכלים עם קיבולת מלח גדולה. וזיכרו, “Time is not important. Only life is important.”
Posted in Less Interesting News, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 3 comments.