ג’יני, ג’יני
ג’יני הגיעה אלינו במאי 1993, בגיל חודשיים. היא הייתה חמודה מהרגע הראשון. אני עוד זוכר שעודד הביא אותה והיא התרוצצה בבית פנימה והחוצה בזמן שחשבנו על איך לקרוא לה. עבר הרבה זמן מאז. ג’יני כבר כמעט בת 16, שזה גיל מאוד מכובד בשביל בת למין הכלביים הביתיים. אם להאמין לשער החליפין הסטנדרטי, ג’יני שוות ערך לבת אדם בגיל 112. זה דיי הרבה. ברור שהיא בסוף דרכה וזה רק עניין של זמן. וזה ברור שכואב לה כשהיא אוכלת, שהיא לא מסוגלת לעמוד טוב, שהיא כבר לא רצה ולא ממש מזהה אפילו אותי ממרחק של יותר מחמש מטרים. אני יודע שאם אני הייתי במצב של ריקבון מתקדם, ללא מזור לכאב, גם אם עדיין הייתי מסוגל לעשות דברים מסוימים, אם הקיום עצמו היה כאב, הייתי רוצה עזרה בלסיים הכל. אבל ג’יני לא יכולה לבקש מאיתנו דבר כזה. האם זה עדיין נכון כבר לחתום על הסוף? אבא שלי כבר קובע תור לוטרינר ליום שישי עוד שבועיים כדי שגם אני וגם עודד נוכל להגיע וללוות אותה אל הסוף. אני יודע שהיא מבוגרת וזקנה וכואב לה והיא סובלת. הגיונית זה נראה נכון אבל למה זה לא מרגיש ככה? למה זה עדיין נראה לי כמו רצח? עזרה בהתאבדות, המתת חסד, היו הרבה שמות. מצידי זה עדיין נראה כמו רצח. אני לא רוצה שהיא תסבול אבל כואב לי אישית רק מלחשוב על זה.
Posted in No Category, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 5 comments.