Yes, I know. Listened to the book, half-way through the second one. Too bad there’s a lot of bullshit on the site until you get to the interesting part.
Click the Chimp and see if you agree with my assessment.
והנה הסיפור שכתבתי. במקור, הוא נכתב למפגש פורים של פורום כותבי מד”ב ופנטזיה. לא הגעתי למפגש והסיפור נשאר במקומו ולא עלה לביקורת. ואז שמעתי על התחרות של עולמות ומכיוון שהסיפור עוסק בסוג כלשהו של ‘על-אדם’ אז החלטתי להרחיב עליו קצת ולשלוח אותו לתחרות.
הוא עוסק ברעיון שעלה לי, אני מניח כמו הרבה רעיונות טובים, בטעות במקלחת. אני לא זוכר על מה שחשבתי אבל לכאן הגעתי. בקיצור, יש הרבה סיפורים על משני-צורה אבל אני עדיין לא ראיתי אחד על משנה-צורה צעיר, מאוד צעיר. חוץ מזה, הסיפור הזה הוא ניסוי שלי לעבוד בגוף ראשון משולש – שלושה קטעים של סיפור רציף אך כל אחד מהם מסופר בגוף ראשון מנקודת מבט אחרת. ועכשיו לעיקר…
יום הזיכרון :(
יום הזיכרון הוא תמיד יום חשוב בשבילי. אולי זה בגלל סבא ודוד שלי ואולי לא. אולי זה בגלל מה שהמשפחה שלי עשתה, כל הסיפורים ששמעתי, כך שגם אם הם לא היו נופלים הייתי מרגיש ככה. אני לא יודע.
הרבה דברים ביום הזיכרון השנה גרמו לי לחשוב. המחשבה הראשונה הייתה, כמובן, למה אנשים טובים צריכים למות במלחמות מטופשות? זה מציק לי בדרך כלל עוד מיום השואה. כל כך הרבה מתים. אני לא אומר שהמטרות שהם נלחמו בשבילן ריקות מתוכן, אני טוען שלא צריך להרוג אף אחד. העניין של הלוחמה הפיזית הוא מה שמפריע לי. המחשבה השנייה הייתה, לפחות המלחמה האחרונה לא הוסיפה עוד שמות לרשימה שלנו, לרשימה של הנופלים בקיבוץ. ואחרי שחשבתי על זה, חשבתי, הרשימה הזאת לא השתנתה מאז שאני זוכר אותה. אני יודע שאנשים ממשיכים למות במלחמות חדשות, הרשימה של בית הספר שלי קיבלה תוספת מאוחרת, בערך שנה לפני שסיימתי את הלימודים, אבל בקיבוץ שלי, המספר לא משתנה. אולי זה קצת אנוכי.
ביום שני היה לי הרבה דברים להשלים בעבודה. היינו צריכים להתכונן לארוחת הערב הגדולה. אמרתי למנהלת שאני לא נשאר יותר מרבע לאחת-עשרה כי יש לי פגישה עם סבא שלי. לפי מה שאני שמעתי עליו הוא היה בן-אדם גדול, מישהו שראה את התמונה הגדולה, הוא בטח היה סולח לי אם איחרתי קצת אבל זה לא אומר שצריך.
אם הטקס ערב קודם לא עושה את זה, בית הקברות בדרך כלל שובר אותי. לא בכיתי מכאב… מאז בית הספר היסודי, אני חושב. הפעם האחרונה שבכיתי הייתה בארה”ב, אחרי האירוע המצער, כשהבנתי שאיכזבתי אנשים שאהבתי וכשהבנתי שאנשים שסמכתי עליהם דפקו אותי והשאירו אותי לקחת את האשמה. אבל ביום הזיכרון זה תמיד קורה לי, מדויק כמו שעון. ואני לא מתבייש בזה. ביום שני בבוקר עמדתי שם ליד הקבר של סבא שלי ונתתי להן לזרום. זה לא היה מיובש או בהירות, לבשתי משקפי שמש. אם הידיים מאחורי הגב, בגב זקוף, עמדתי שם ובכיתי באיטיות, דמעה אחר דמעה. לא רציתי לנגב אותן. אני מזיל אותם בשביל גיבורים.
השנה הייתה הפעם הראשונה שניגנו את “התקווה” בטקס בבית הקברות. לא חשבתי על זה בכלל. שרתי. הדמעות חנקו לי את הגרון והקול שלי היה סדוק אבל שרתי הכי חזק שהייתי יכול בלי לשבור אותו. זה עוד משהו שחשבתי עליו. בארצות הברית רואים דגל על כמעט כל בית, במיוחד בעיירות הקטנות. בארץ זה לא קורה. הם נשבעים כל יום לדגל ושרים את ההמנון שלהם בקול רועם. אנחנו מתנצלים, שקטים ומופנמים יחסית לפטריוטיות שלהם. למה? המדינה אולי דפוקה, היא אולי צריכה סדרת שיפוצים אבל היא עדיין המדינה שלי, המדינה של כולנו, ואני אוהב אותה. כולם צריכים להיות גאים בה.
יום העצמאות :)
חמש שעות בלבד. זה הזמן שהיה לי. חמש שעות מאז סיום הטקס בבית הקברות ועד שהייתי צריך להתייצב בחדר האוכל ולעזור בהכנת ארוחת הערב של יום העצמאות. החילוף המהיר הזה הוא לא מוזר, הוא הכרחי. זה בכוונה ככה ונראה לי שיותר אנשים מבינים את זה. זה זיכרון האנשים שנפלו אבל חגיגת המטרה שלהם. זה צער על מותם אך שמחה על מה שהשיגו, מה שהורישו לנו. מבחינתי, זלזול במדינה הזאת, זלזול במה שניתן לנו במאמץ, בחירוף נפש, בדם, יזע ודמעות, זה זלזול בזכרם, זלזול באנשים שנלחמו ומתו למען הארץ הזאת. את המדינה לא קיבלנו, את המדינה לקחנו והמצב שלה כיום הוא הזנחת המתנה הזאת.
אמרו את זה לפני אבל אני עדיין מרגיש את הצורך לציין את זה. הישראלים הם פטריוטים רק כשזה מתאים להם. או אולי זה רק כשאומרים להם להיות פטריוטים. עכשיו מתקרב יום העצמאות ואנשים מקשטים את בתיהם בדגלי ישראל לרוב אבל אף אחד לא יודע מתי צריך להוריד אותם. הם בדרך כלל נשארים שם עד שהם משחירים, מתייבשים ונופלים.
אחרי ביקור בארה”ב אני חושב לעצמי, למה להוריד אותם בכלל? כמעט בכל מקום שהלכתי בו בארצות הברית, בעיקר בעיירות הקטנות, אנשים כנראה מאוד גאים באמריקניות שלהם. על כמעט כל בית רואים דגל ארצות הברית או ואריאציה שלו. אצל מי הבעיה פה?
אח שלי טוען שהיהודים הם עם שמתנצל כבר 2000 שנה אם לא יותר. אנחנו מתנצלים כל כך הרבה שאולי זאת כבר תכונה גנטית. אנחנו מרגישים את הצורך להתנצל כל הזמן על הקיום שלנו ועל הקיום של המדינה שלנו. ושבזמן האחרון אנחנו מפצים על זה בגועליות.
אני לא יודע. אולי זה רק בגלל ששוב, אנשים חושבים רק כשאומרים להם וגם זה לא תמיד.
אז זהו, נגמר. סיימתי את הקורס שלי אתמול. קפיצה שמינית עברה בהצלחה. ואין לי יותר מה להגיד בקשר לזה. סוף סוף קפצתי מהמטוס לבד ועכשיו אני יכול לקפוץ לבד מתי שאני רוצה. זה רק יהיה מאוד יקר.
עבר ללא סערה מיוחדת, חוץ מלליב שהתלוננה על כך שלא סיפרתי לה.
אז סיימתי לשמוע את ‘מוצא המינים’ ועוד סט הרצאות בנושא מ-Modern Scholar וזה העלה לי כמה מחשבות בראש.
נתחיל ממה זה בכלל ברירה טבעית. להרבה אנשים יש בעיה עם נושאים ‘מדעיים’ כאלו כי הם חושבים שהם נורא נורא מוסבכים וצריך תואר ראשון רק כדי לקרוא את מילון המונחים. אז כמו שאפשר להסביר כבידה, תרמודינמיקה והמרת מסה לאנרגיה בפשטות, אפשר גם ברירה טבעית.
החיילים בעירק מקימים כנס!
יש לי פה כמה PDFים לשלוח להם…
ובכן… לא הייתי בעולמות. שזה מאוד משונה בגלל שהגשתי שיר לתחרות הפילקים וסיפור לתחרות הסיפורים הקצרים. ועכשיו, כשהכנס עבר ולא זכיתי בכלום, הגיע הזמן לשים פה את מה שכתבתי. אתחיל מהשיר.
השיר מבוסס על דמות שהמצאתי, שמי שמכיר את השמות שלהן יזהה אותה בתור ‘ולורם, המאלדירי’. השיר עליו אני מתבסס הוא Letter to Dana של Sonata Arctica. הוא נשמע לי מתאים, תמיד רציתי לכתוב אחד, וזה נראה לי קל יותר מאשר לכתוב לשיר כבד ומהיר יותר. הוא נמצא עכשיו במאגר של ‘סטארבייס 972′. כאן.
נראה לי שזאת הפעם הראשונה שיצאתי מטקס זיכרון לפני שהוא נגמר. זה לא שאין לי כבוד. אני האחרון מהדור שלי שיהיה אפשר להגיד עליו שאין לו כבוד לימי הזיכרון. ישבתי בטקס עד הסוף, נטמעתי בכל קטע (חוץ מהריקוד שלפי דעתי היה לא במקום) – הנזכור עדיין מעביר בי צמרמורת כל פעם מחדש.
הבעיה שלי הייתה עם ‘אלי’. כן, השיר הפשוט והישן הזה ששמעתי כל כך הרבה פעמים שאני זוכר אותו, את הקליפ שלו ואת מופע הבובות שלו ואף פעם לא אצליח להיפטר מהזיכרון הזה לא משנה מה אנסה. למה יצאתי? אזכור דמויות בדיוניות מסוימות צורם לי בהקשרים יום-יומיים. בהקשר של יום השואה, במיוחד יום השואה, זה פשוט מעליב. ואת זה לא יכולתי לסבול. חשבתי מראש לעזוב, קיוויתי שאוכל לסבול את זה אבל לא. בטח שלא אחרי הכתבה שקראתי אתמול (ראו הודעה מאתמול).
Bonus Stuff
מה אנשים אומרים