Our Game is the First of the Unity Blog 2014 Global Game Jam Selection

See the post here.

Interesting Tidbits:

  1. There were 2292 Unity games in the 2014 Global Game Jam out of 4291 total (That’s more than 50%).
  2. The Unity blog decided to feature 4 games they found to be interesting (That’s less than 0.2%, of only the Unity games).
  3. Our game was number one on that list.
  4. Dropbox, where I hosted the web version of the game, is probably getting Slashdotted right now.
  5. If isn’t, it should be. I’ll go help with that. By posting to Slashdot.
  6. This game took ten people about 30 hours to make. From scratch. Including a few hours of sleep.
  7. At one point, seven of them occupied a table meant for one.
  8. This was me and Maayan’s first GGJ.
  9. I knew one and a half of the other people on the team. Maayan knew one.
  10. I would like to think that we had two major factors playing in our favour for recognition:
  1. We had a good strong team, covering well all the majour requirements, and each one contributed to the vision.
  2. We hit on a very good combination of interesting, challenging, good looking, well sounding, cute, competitive and overall fun gameplay.
  • This was and is incredibly awesome.

  • Posted in Gaming, Less Interesting News, Maayan, Programming by with comments disabled.

    Protected: Until the Blood Runs Clear

    This content is password protected. To view it please enter your password below:


    Posted in Life, Maayan, Work by with comments disabled.

    The Results Are In!

    And you can see the awesome game we made at the Global Game Jam on my Projects page.

    The Global Game Jam Game page is right here.

    And thanks to everyone for a great time and great work.

    And our Music and Sound Designer is Alon Kaplan, starring as Sir Not-Appearing-in-this-Picture.


    Posted in Gaming, IT, Life, Maayan, Programming by with comments disabled.

    איך לא ללכת לראות סרט

    התכנון לאתמול היה לצאת בבוקר מהבית, ללכת לסדנת סיידרים בתל אביב ואז ללכת לראות סרט. החלק הראשון הצליח. החלק השני נכשל. למרות שקצת קשה לקרוא לזה כשלון.

    לפני שיצאנו מהבית מעין הייתה מוטרדת מכך ששכחנו משהו. אני יודע שתמיד שוכחים משהו ולכן זה לא כל כך מטריד אותי. יש לי טריק איך לא לשכוח דברים אבל לא הצלחתי להשתמש בו עד הסוף. אני מאשים אותה. P-:

    הגענו אל ההורים של מעין כדי לאכסן את מוצארט בזמן שאנחנו נוסעים לתל אביב והוא כמובן יילל כאילו הבית בוער. אבל הצלחנו לצאת משם ולהגיע לתל אביב. למרות הסופה שלא רצת להפסיק.

    מצאנו את הפאב בלי בעיות והספקנו להיכנס לפני שהעסק הרציני התחיל ולהציג את כולם. לא ידעתי למה בדיוק לצפות במקרה כזה. כל מה שידעתי הוא שאנחנו הולכים לטעום בירות וסיידרים שונים ומשונים. ההתחלה הייתה קצת משונה: בירות מתסיסה טבעית. אני לא מנסה להעליב ואני מבין שיש מי שאוהב את זה אבל שאלו על אסוציאציות מידיות אז זה מריח כמו שתן ויש לזה טעם של בירה עם מיץ לימון מרוכז. פחות אהבתי את הסגנון הזה אבל הסיידרים שבאו אחר כך, תפוחים, אגסים וקסיס, היו פשוט מדהימים. חלקם נוספו לרשימת הקניות של “מתי שאנחנו באנגליה”.

    לאחר שנרגענו קצת מהאלכוהול שזרם בו קצת דם, יצאנו משם והגענו אל ירון הביתה כדי להתחמם ולחשוב על ארוחת ערב. ארוחת ערב נערכה במקום שנקרא The Diner בו אכלנו המבורגרים טובים. הקינוח הומר לשאלה חדשה אך מאוד לגיטימית: בהתחשב בכך שזה המחיר, האם אנחנו מוכנים לשלם את או שעדיף לקנות פיינט של בן וג’רי שאנחנו אוהבים ויספיק לשנינו? הפעם בחרנו בפיינט.

    משם נסענו לפגוש את עמית ואמילי שוב, פגשנו את לקי, ושיחקנו Dixit ו-A la Carte. היה מאוד כיף.

    מאוחר מאוד בלילה, פנינו חזרה אל הבית של ההורים, דרך סופת ברד, לנוח.


    Posted in Gaming, Life, Maayan by with comments disabled.

    This Year’s Anniversary…

    I had no time to plan anything grandiose.

    We spent the day at home, watching movies and playing games.

    It was awesome.


    Posted in Life, Maayan by with comments disabled.

    Maayan just put it perfectly…

    It’s been a long two months.

    I… need a vacation. Sleep will do for now.


    Posted in Life, Maayan, Practice, School, Thinking Out Loud by with comments disabled.

    “Mr. Lane… We’ve Been Expecting You.”

    “Welcome…”

    We got the new one a few days ago. He’s in good company. He he he… :)


    Posted in Art, Life, Maayan by with comments disabled.

    Deimos is Three

    I just figured that since I bought Deimos at the Duty Free before we boarded for Cyprus, it is now 3 years old.

    My trusty machine is a bit dark-ish grey as opposed to bright silver. Its battery isn’t what it used to be, holding a charge for about 20 minutes as opposed to two hours. And it hasn’t gotten any stronger so it won’t be able to run The Witcher 2 or Crysis 3.

    But other than that, I’m still rather pleased with it. It does the work it was meant to do. It plays HD video at native resolution (almost) without fault. And I can play most games I want on it. Even some of the newer things although I have to run it at less than stellar details.

    Overall, its doing much better than Luna did, completely dead after two years, god rest her processor. In fact, Maayan and me talk once in a while about the future of our home computing network and there is the subject of what will be and will be the usage of our next computer. My stance on it is that our current setup is good enough for grunt work (internet, reading and writing, even programming) but we would like a better machine for home entertainment (gaming and HD viewing). I am also thinking about maybe a transformer for future work on the Android platform but that is ethereal.

    So, in a few months, or maybe more, we will buy something like this and set up a fine home entertainment system. But our own PCs, Deimos included, will still serve us well into the future with Deimos probably taking the roll of HTPC when we have a better TV.


    Posted in Gaming, Geekdom, High-Tech, Life, Maayan, Thinking Out Loud by with comments disabled.

    מה שמתכנתים עושים

    מעין משחקת כל מיני משחקי פזלים שונים ומשונים, מחיפוש חפצים רגיל ועד פזלים קלאסיים של מתגים שמשפיעים אחד על השני. לפעמים היא גם מבקשת עזרה ממני אם הפאזל לוקח יותר מכמה דקות.

    לפני כמה ימים היא נתקלה בפאזל וביקשה ממני לעזור. אחרי שהסבירה לי את הבעיה, אמרתי “ובכן, זאת בדיוק בעיה של מציאת מסלול המילטוני בגרף מכוון” (מסלול המילטוני הוא מסלול שעובר דרך כל צומת בדיוק פעם אחת).

    אפשר לפתור את זה בניסוי וטעייה, עם קצת רישום והרבה השקעה אבל אנחנו מתכנתים. אחרי שבנינו את הגרף וניסינו לראות אם יש בו איזה שהוא נתיב ברור ללא הצלחה, הצעתי לכתוב תוכנה שתפתור את זה.

    כן, למצוא מסלול המילטוני זאת לא בעיה פשוטה. היא NP-Complete. הפתרון הכללי הטוב לוקח (O(n^2*2^n ולא ציפיתי שאפילו נגיע לזה כי כל מה שרציתי זה חיפוש פשוט עם BackTracking. אבל לא נורא, המחשב שלי סבבה ואלו רק 25 צמתים.

    אז עבדנו על זה ביחד כשעה וחצי-שעתיים והוצאנו תוכנה קטנה שמוצאת את הפתרון. היא עדיין בעייתית אבל הצלחנו לפתור איתה את הפאזל.

    אני חושב שזה היה שווה את הזמן. :)


    Posted in IT, Life, Maayan, Programming by with 1 comment.

    As Close As I Came to Violence

    נכון לזמן כתיבת שורות אלו בדיוק סיימתי לשמוע את הסיפור Red Card. זה הוא סיפור, שנשמע לי כל כך מוכר שאני בטוח שכבר שמעתי אותו איפה שהוא קודם, על עולם בו הממשלה שולחת מספר מוגבל של ‘כרטיסים אדומים’ לאזרחים פשוטים, כרטיסים שמאפשרים לכל אחד לבצע רצח אחד בלי שום השלכות. הסיפור מעניין ודיי מומלץ אבל הסיבה שאני כותב היא מה שאליסטר סטוארט אומר אחרי הסיפור, על מערכת היחסים שלו עם אלימות וכמה הוא התקרב אליה.

    כמו לכל אחד, גם לי היו התקלויות עם ילדים גדולים ומעצבנים ממני כשהייתי קטן. מקרה אחד, שאני חושב שכבר סיפרתי עליו, היה עם ילד גדול ממני בשנה שבגלל צירוף מקרים, וכנראה שמוח מעט חולה, התחיל רצף נקמות נגדי שכלל, בשלב מסוים, להרביץ לי עם מטאטא. הייתי בכיתה ד’ אז ההיכרות שלי עם הגנה עצמית כללה בעיקר סרטי פעולה של ג’קי צ’אן וז’אן קלוד ואן דם ולכן לא ממש התנגדתי. ובעוד למדתי קצת (ממש קצת) קראטה עוד לפני, זאת כנראה הייתה הנקודה בה החלטתי שאני אקח אומנויות לחימה מעט יותר ברצינות.

    כשהייתי בכיתה ז’ וח’ היו לי גם התקלויות עם ילדים גדולים ממני. תמיד ניסיתי וגם לרוב הצלחתי לנטרל את הבעיות האלו עם מילים אבל חלק מהפעמים הגיעו לדחיפות אם כי אף פעם באמת הוכיתי. אני חושב שסבלתי מיותר בעיות בריונות מהממוצע אבל אני גם חושב ששרדתי את בית הספר בצורה לא רעה.

    פעם אחת, לקראת סוף גילאי העשרה תחילת העשרים – לא זוכר במדויק, נסעתי עם ידיד שלי לראות סרט. בדרך חזרה עקבה אחרינו מכונית. הם עקפו אותנו ואז האיטו אז עקפנו אותם וחוזר חלילה. עד שהגענו לבית שאן ושם עצרנו והם יצאו מהמכונית והגיעו עלינו. הם זיינו לנו את השכל על זה שהם משטרה (הם בשום רגע לא הזדהו) ואנחנו נסענו לא כמו שצריך. ולמרות שרק מאוחר יותר חשבתי להגיד שכל עוד הם לא מזדהים כמשטרה הם עדיין זוג פרחחים עם יותר מדי זמן פנוי, באותו הרגע רק חשבתי על מה אני אעשה עם הם ינסו להפעיל עלינו אלימות, הכנתי את עצמי. אבל שום דבר לא קרה. אחרי שניסו להפחיד אותנו, הם הלכו ואנחנו המשכנו בדרכנו הביתה.

    מהרגע שהתחלתי ללמוד דאיטו-ריו, היו לי המון קרבות דמה. זאת אומרת, הייתה אלימות אבל אני לא מחשיב את זה אם זה היה חלק מאימון. מאז קרו לי כמה מקרים שבהם ראיתי מצב שעלול להתפתח לאלימות והכנתי את עצמי אבל לא באמת קרה משהו אז אי אפשר להחשיב את זה. למשל, פעם אחת חזרתי באוטובוס בלילה מתל אביב ובאחת התחנות איזה שתוי אחד ירד אל הכביש ונעמד מול האוטובוס. חששתי שאולי הוא יהיה אלים אבל מישהו דיבר איתו והחזיר אותו חזרה למדרכה. הכי הרבה אלימות שהופעלה נגדי בהקשר הזה היה אימון גדול אחד שבו גם חיזקנו את הבטן (50-100-יותר אגרופים לבטן) וגם התאמנו בלהתחמק מחרבות (שינאיי במכה יורדת) עד שהיה לי סימן סגול-שחור גדול ויפה על הכתף. אבל שוב, לא מחשיב את זה.

    גם בצבא היו לי כמה התקלויות אבל לא משהו שבאמת התפתח לאלימות. המקרה הכי גרוע היה כשסתם התאבקתי עם משהו בשביל הכיף. אבל הוא היה ג’ודייקא טוב מאוד ולא היה לי הרבה סיכוי. לטובתי אפשר לציין שבערך באמצע השירות שלי היכרתי מישהו שהיה איתי בפלוגה שהיה ענק חביב, שחקן רוגבי, והתיידדנו אז יכולתי לסמוך על כך שהוא יהיה בצד שלי.

    אבל אם אני חייב לציין את הפעם שבו הכי התקרבתי לאלימות ממשית אז אני אספר על מקרה אחד שהיה לי בתיכון. בתיכון הייתי כבר שבע-שמונה שנים עם, פחות או יותר, אותה קבוצת אנשים. כולם הכירו את כולם. כולם ידעו שאני אחד מה”חנונים”. בתרגום להיום זה אומר שאני אהבתי לקרוא וללמוד, אהבתי מחשבים והייתי, בדרך כלל, מאוד מאוד טוב בזה והמורים חיבבו אותי. ולכן, כצפוי מילדי תיכון, היו אלו שהפכו את להציק לי לתחביב. רוב הזמן סבלתי בשקט, מדי פעם ניסיתי להחזיר, בעיקר על ידי ציון בקול רם את הרמה הנמוכה של האינטליגנציה והכישורים החברתיים והדיפלומטיים שלהם (הערה צדדית: פגשתי חלק מהם כמה וכמה שנים אחרי זה ונראה לי שהם, סך הכל, התבגרו לאנשים דיי נורמלים. אבל יש דברים שקשה לי לשכוח ואני אף פעם לא אסלח באמת). יום אחד, זה הגיע לאלימות. תפיסה בחולצה שלי יכולה להיחשב לאלימות או לא, תלוי את מי שואלים, אבל אני ראיתי הזדמנות שאני יכול לנצל. ידעתי מספיק קראטה באותו הזמן כדי לדעת מה לעשות. תפסתי עם היד ההפוכה, לחצתי, סובבתי והורדתי. כך נוצר המצב שבו הילד הגדול שכולם החשיבו כמנהיג היה נעול אצלי עם יד הפוכה כך שכל תנועה שלו רק הכאיבה לו יותר. ידעתי שאני לא אוכל להחזיק אותו ככה, ואת כל החברים שלו בטווח, עד בחינת הבגרות האחרונה אז השתמשתי בהזדמנות כדי להזהיר אותם ולנסות לשכנע אותם, קצת בכוח, שיפסיקו להציק לי. ולבסוף שחררתי.

    עכשיו, אני יודע שזה לא המסר שנהוג להעביר לדור הצעיר. נהוג להגיד שצריך להיות פצפיסטים ואלימות לא פותרת כלום. בתגובה לזה אני פונה שוב לספר החכם מאוד – Starship Troopers – ומה שלו יש להגיד על אלימות. בקצרה, המסר שאני חושב שצריך להעביר הוא “תלמדו להגן על עצמכם”, לא משנה איך, לא משנה באיזו צורה, אבל תלמדו משהו שייתן לכם את הביטחון ואת הידיעה שאם המצב מדרדר אז יש מה לעשות. כי מה שבאמת חשוב בללמוד אלימות מבוקרת הוא הביטחון. אני כרגע יודע שאם יבוא מולי בן אדם ממוצע עם הכוונה להפעיל אלימות אז אני יכול, במקרה הטוב, לשתק אותו ללילה, ובמקרה הגרוע, לשים אותו בבית חולים לשבועיים. והידיעה של כמה נזק אני מסוגל לגרום נותנת לי את הביטחון והנטייה לא להגיע לשם. ואני בטוח שמי שבא מולי מסוגל לראות את זה ולדעת שאיתי לא מתעסקים סתם.

    אחרי הפעם ההיא בתיכון, אותו ילד החזיק את היד שלו לכמה דקות והוא כנראה גם הרגיש אותה כל אותו היום. ההצקות המילוליות לא הפסיקו עד שסיימתי את התיכון. אבל הם לא התקרבו אליי מאז.


    Posted in Art, Life, Maayan, School, Stories of My Life by with 3 comments.