מחוננים – אואטר: פרולוג

“אתה יודע מי אנחנו?”
“בטח. צמרת. יחידת המחוננים של צה”ל. אתם מגייסים אותי כי כל המחוננים מתגייסים לצמרת. ואם אני אתנגד אז יש מקום קטן וחשוך שבו תשימו אותי. דרך אגב, ציפיתי למקום חשוך ומעורפל עם מנורה אחת מתנדנדת. למה אנחנו בבית הספר?”
איתן הסתכל מסביב. הוא ישב בחדר של כיתה י’ בבית הספר למחוננים מרכז, כמה קומות מתחת לדיזינגוף סנטר. אור יום מלאכותי הוזרם למטה דרך חלונות-דמה. כל הכיסאות חוץ מאלו בהם השתמשו היו ערומים על גבי השולחנות שלהם. מעבר לשולחן ישבה אישה בבגדים אזרחיים וגם הגבר והאישה שעמדו מאחוריה נראו כמו כל זוג בני עשרים ומשהו שהיה מסתובב בקניון כמה עשרות מטרים מעליהם.
“כן,” אמרה האישה. “לא. זה מורכב יותר מזה. וזה,” היא החוותה סביבה, “כי חשבנו שקצת נורמליות תעזור לך לעכל את מה שאנחנו צריכים ממך.”
“מה אתם צריכים? ומה זאת אומרת, לא?”
“בחזרה להערה הראשונה שלך,” היא נשענה קדימה ומיקדה באיתן את מבטה, “אנחנו צמרת וגם לא. ולא כל המחוננים מתגייסים לצמרת. חלקם נפקדים, כמו מכל יחידה. אבל אי אפשר לשלוח כל אחד לתפוס מחונן. בשביל זה אנחנו קיימים. אנחנו הסוד המלוכלך שאפילו צמרת מעדיפה לא לדבר עליו. אנחנו מוצאים מחוננים לפני שהם מגלים את עצמם לעולם. אנחנו תופסים מחוננים שנפקדים. אנחנו משטרים מחוננים שמשתמשים ביכולות שלהם לרעה. אנחנו שומרים על הציבור מאלו שהם לא יודעים שצריך להיזהר מהם. לצמרת אין מנדט לפעול בתוך אוכלוסיית ישראל האזרחית. לנו יש. ברוך הבא לנוטרים.”
“אבל למה אתם רוצים אותי?” איתן נאנח ונשען לאחור. “כל מה שאני מסוגל לעשות זה להחליף גוף עם הבחורה שאני מנשק ואז לעשות את זה בחזרה.”
כל השלושה חייכו באותו הזמן והאישה שמולו ענתה לו. “אנחנו חושבים שיש לך פוטנציאל לכל כך הרבה יותר מזה.”


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *