Flash Fiction February 07: Inspiration

Inspiration doesn’t come and go. Inspiration doesn’t wait for you. You have to go out there and grab it. Look in every nook and cranny. It’s hiding in crevices and folds. It won’t come to you willingly. You need to take it by the throat and pull it out kicking and screaming.

That’s what any creative endeavor is like: you set a goal, and you rely on your education and experience to lead you there… and that tiny bit of inspiration. But even that one percent usually won’t come unbidden. Because you’re on a schedule, you need to get this done. So it’s into the reeds again, prowling and searching.

When you finally get it, it’s like a lightning strike. Everything flows. Most end up thanking their inspiration, forgetting the thankless job of coaxing it out of the ether. Especially in the beginning, that is the hardest part, not the general conjuring of ideas but the complicated search for something specific that fits the mold. It’s only when you sorted through all the gunk to find that one specific thing, that it is called Inspiration.

Posted in From the Writing Desk, Life, Stories by with comments disabled.

Flash Fiction February 06: Oath

What is more correct?

You swear an oath to something you believe in. You check, you try, you make sure it’s for you. You test your conviction against the world. You find that it works, it rings true. You get results, good results. You carry on with your journey, expanding, improving.

Then you find something that contradicts your oath. Maybe it’s bigger, maybe it’s more refined. But you find it’s more true. It works better. It encompasses more or it walked where you previously feared to tread. Do you abandon your current oath? Do you forgo everything you have done? In one case, you must. In another, you’re not lesser because of it. And when you walk forward with a new conviction, you’re stronger because of it.

That, my friends, is Science.

Posted in From the Writing Desk, Life, Stories by with comments disabled.

Flash Fiction February 04: Sky

There is no greater freedom than the sky. If you haven’t sailed there yet, you’re in for a surprise. Yes, I’m sure you know what a ship is but this is no ordinary one. We might be docked in this here sea port but it can go further than that, especially if you want her to reach your destination. Just hop on board and take your seat when you can. Don’t mind the deckhands. They are experienced sea-folk. When they tell you to buckle up, listen to what they say. You don’t want to fall off the side, do you? This won’t be a cheery few meters drop to a welcoming ocean. Have you ever seen something falling on to water from up on high? The waves aren’t so welcoming then as you might think. But, enough of that. We’re setting out! Let out the mains, stants and royals! Careful of that side-wind! Full speed ahead! Spool up the galavano-gravitic core! Gently coax her up! Steady as she goes! We’ve got full hydro-separation!

Breathe normally, we’re on our way there.

Posted in From the Writing Desk, Life, Stories by with comments disabled.

Flash Fiction February 03: Heart

We all know the story of the Grinch, right? An evil little bastard who hated Christmas in Whoville? Do you remember how the Whos’ cheer and joy upset his shriveled heart and made him want to still their presents and ruin their holiday?

Well, that’s the story they like to tell. They wouldn’t tell you about the poor creature who was just so different that people couldn’t stand the look of him, bullied him, and pushed him away. Add to that a hearing disorder called Misphonia.

Oh, you haven’t heard of that one? Think about how you felt when you first heard nails scratching a blackboard or a car with worn out breaks. Imagine having that feeling almost all the time. That would make someone uncomfortable, don’t you think? A tad annoyed? Maybe even drive an anger-fueled revenge plot, just to make the noise stop?

But the Whos don’t care. They just wanted their toys back. They didn’t just sing in the end. Well, maybe a few of them did, as a call for help. But not all Whos were juvenile accepters of reality. Some of them were devious. Some of them were chemists.

And that end of the story? The Grinch didn’t return the presents of his own accord. One Who snuck up to his lair and poisoned his coffee. His heart grew three sizes, burst from the pressure, and the Grinch lay there, no outside markings. And do you think the other Whos cared? No. That one chemist told them he got the Grinch to give the presents back. No need to go up that mountain and check. You’ve got what your hearts desire.

Posted in From the Writing Desk, Life, Stories by with comments disabled.

Flash Fiction February 02: Time

The things we regret the most usually aren’t the things we did but the things we didn’t. No one regrets not working long enough but many do regret not just, once in a while, taking the time to stop, to think, to sit down and be. We’re always in pursuit of the next something, the next goal, the next achievement.

But you can’t fault yourself for what you feel you want or need, and you definitely can’t fault your friends. You don’t want to hold them back, silence their desires, stifle their dreams. Because it’s ok, you tell each other, we’re young, there’s plenty of time.

Then you separate. One friend goes this way while another goes that way. You fall into your own obsessions, and sometimes you fall too hard, not realising the months and years that have passed. And it’s hard to reconnect, even when you want to, even when you need to.

Sometimes, one friend is just gone. That’s it. No longer there. No place to return to. And you can’t go back. You’re not the same person, and the river has passed you by. You’re left just standing there, staring at the wake of what was and what could have been, but this ship only goes forward.

You think about what you planned, what you hoped, what you dreamed could be, and you remember those last conversation, and you tell yourself, “We always thought there would plenty of time.”

(Based on true stories)

Posted in From the Writing Desk, Life, Stories by with comments disabled.

Flash Fiction February 01: Space

Ever since childhood, we seek more space. We want to grow bigger. We want a bigger room, our own apartment, have a car so we can drive to the next town over. We want to fly, we want to travel, expand our horizons, discover new possibilities. Some people even leave this entire planet behind, if only for a little while.
But, in the end, even as we age, all we want is a tight, confining, loving hug from someone we care about.

Posted in From the Writing Desk, Stories by with comments disabled.

מחוננים – אואטר: זיקית (3), חלק ו’

“רק שיפרתי את מה שהיה צריך,” מייב אומרת.
“אואטר? אואטר! איתן, אתה שומע אותי?!” סטטית מנסה לצעוק בשקט אל תוך הקשר.
“נראה שמה שהיא לא עשתה לו השמיד את מכשיר הקשר,” הדף אומרת. “מה את רוצה שנעשה עכשיו?”
“הוא בחיים ולא נשמע שהוא סובל,” סטטית אומרת במהירות. “תמשיכו לעקוב. אני הולכת להביא את הרכב.”

“איך? מה? חשבתי שמשני צורה יכולים לשנות רק את עצמם.” אואטר אומר בקול צפצפני.
“מה אני יכולה להגיד? אני מיוחדת,” מייב עונה ונראית מאוד מרוצה מעצמה.
אואטר בוחן את עצמו מחדש, בהחלט מודהם מהשינוי הלא צפוי. הוא לוקח כמה נשימות עמוקות בניסיון להירגע ולהתרכז מחדש. הוא מסתכל עליה ומזכיר לעצמו את המטרה הנוכחית, בעיקר, את הדרך שיש לו לצאת מהבור אליו נכנס. “אני חייב להגיד לך…” הוא שם את ידו סביב מותנה של מייב, “גם אני מיוחד,” ומתקרב לנשיקה שמייב מתמסרת אליה. ואז שניהם קופאים במקום.
“הוא עושה את זה!” הדממה מנסה ללחוש אל הקשר. “או היא… עושה את זה.”
“ממש מעניין אותי איך זה יעבוד עם משנה צורה, במיוחד כזאת,” הדף אומרת. הדממה נותן בה מבט מוזר. “מה? אותך לא?”

הם משתחררים לבסוף כשהאישה בשמלה הכחולה דוחפת את הבלונדינית הרחק ממנה.
“מה? מה קרה?” הבלונדינית שואלת.
“אני, מייב, אני קרה,” אומרת האישה בכחול ומנגבת את פיה. “אמרתי לך שאני מיוחד. זה מה שאני עושה. ואת באה איתי.” אואטר תופס את מייב בזרועה ומתחיל למשוך אותה חזרה לכיוון הרחוב הראשי. מייב מנסה לסטור ליד המחזיקה אותה וגם פשוט לתפוס אותה ולהתרכז אבל זה לא עוזר, ולאחר כמה צעדים כושלים בהם אואטר מנסה להתרגל ללכת בעקבים, הדממה והדף יוצאים מהמקומות בהם התחבאו.

“הנה זיקית,” אואטר אומר ודוחף את מייב קדימה. “קחו אותה. פאק.”
הדף תופסת את זיקית ומחזיקה אותה בלפיתת ברזל. הדממה ניגש קדימה להניח יד על כתפו של אואטר. “איך את מרגישה?” הוא שואל.
“אני עדיין אני פה בפנים!” אואטר אומר.
“סליחה. איך אתה מרגיש?”
“אני תקוע בגוף שלה עכשיו. כנראה יעבור עוד שבוע עד שאוכל להשתמש בכוחות שלה ובינתיים אני… ככה.” הוא מחווה על כל הגוף שלו ואז מנסה למשוך את השמלה הצמודה קצת יותר למטה.
“רגע. מה?” זיקית שואלת ומסתכלת מסביב, גורמת לשיער הבלונדיני הארוך שיצרה להתפזר לכל מקום.
“אה? הוא לא אמר לך?” הדף אומרת, הטון שלה לא משתנה. “הוא מסוגל להחליף גוף עם אנשים. ועם מחוננים, הוא משתלט גם על היכולות שלך.”
“לא. זה לא יכול להיות!” זיקית מנסה להרים את ידיה בקושי ולגעת בשל הדף שמחזיקות אותה אבל היא לא מצליחה לעשות דבר. “לפחות יש לי עכשיו את הכוח הקודם שלו?” היא מסתכלת על ידיה ומנסה לגרום להם לזרוח.
“לצערי, זה לא סביר,” הדממה מתערב. “ממה שראינו מניסוי קודם של שימוש ביכולת הזאת על מחונן, הוא לוקח את הכוחות המיוחדים איתו.”
“זאת אומרת שאני…”
“פאק!” אואטר צועק מאחוריהם. “איך לכל הרוחות נשים הולכות בדברים האלו?”

Posted in From the Writing Desk, Stories by with comments disabled.

מחוננים – אואטר: זיקית (3), חלק ה’

סטטית ממשיכה לשבת בזמן שהדלת נסגרת מאחורי הדממה והדף. היא סוגרת את עיניה ומתרכזת בתפיסה השנייה שלי, עוקבת אחרי ארבע הנקודות השונות מחוץ לבניין. הדממה והדף פונים שמאלה אחרי הדלת, נכנסים אל הסמטה איפה שהיא קולטת את אואטר ומי שהיא כנראה זיקית.
“אז איך קוראים לך?” היא שומעת את זיקית דרך הקשר של איתן.
“אה… איתן?… איתן. איך קוראים לך?”
“מייב? כמו מלכת הפיות?”
“תראו מי זה פה יודע דברים,” מייב ממשיכה.
“חנון תיאטרון.”
“נחמד. רק שהשם מבוסס על מלכה אירית עתיקה, אחת שיודעת מה היא רוצה ולוקחת את זה.”
“שום סיכוי שזה השם האמיתי שלה,” הדף אומרת.
“הו,” אואטר משתנק לרגע.
סטטית זזה באי נוחות במושבה. “מה קורה שם?”
“היא דחפה אותו אל הקיר,” הדממה מוסיף. “ועכשיו היא נצמדת אליו. מה שלא יהיה שאואטר עושה, נראה שזה מצליח.”
“תראה לי מה אתה יכול לעשות,” מייב אומרת. “עוד לא יצא לי באמת לדבר עם מחונן אחר.”
“את בטוחה שלא יראו אותנו?”
“אל תדאג.”
“הוא מראה לה את האור,” הדממה מוסיף. “אבל הוא כן משתדל להסתיר את זה.”
“זה ממש מגניב,” מייב אומרת. “ניסית למקד את זה?”
“למקד? כמו פנס?”
“או כמו לייזר.”
“אה… לא.”
“אתה צריך. אבל זה לא חייב להיות עכשיו. לעומת זאת, זה כן.”
הקשר מתמלא בקולות מוזרים שגורמים לסטטית להרים גבות ולתהות ואז היא שואלת, “הם מתנשקים?”
“יפ,” הדף אומרת. “לא נראה שהוא מתנגד.”
“אבל,” זיקית אומרת לאחר רגע קל, “כמה שאתה חמוד, יש כמה דברים שאפשר לשפר.”
“מה זאת–” אואטר מתחיל ונתקע.
“הלו? עדיין שומעים?” סטטית שואלת.
“אה…” הדממה עונה ודיבורו מתחיל להאיץ, “היא שמה עליו את היד שלה ויש מין נוזל אפרפר שיוצא ממנה ומתחיל לכסות אותו ולא נראה שהוא יכול לזוז או לעשות משהו. להתערב עכשיו? זה לא נראה לי–”
“הדממה. תרגיע,” סטטית אומרת. “אואטר, אם אתה שומע, תגיד משהו, תעביר יד בשיער, תישען לאחור, משהו.” היא ממתינה לרגע. “יש משהו?”
“לא,” הדממה עונה. “הוא לא עושה כלום. נראה שהוא קפא. הנוזל כמעט מכסה אותו לגמרי. אנחנו לא מתכוונים לעשות כלום?!”
“לא נראה לי שהיא רוצה לפגוע בו. אלא אם כן אתה מזהה שהוא בסכנת חיים, תמתין!”

הדממה ממשיך לצפות. הנוזל שכיסה את אואטר מתחיל לסוג חזרה אל הנקודה בה זיקית נגעה בו, אבל מה שהוא גילה כבר לא נראה כמו איתן. בהתחלה מתגלות סנדלי עקב אדומות גבוהות שנסגרות ברצועות ארוכות סביב רגליים חלקות וארוכות. שמלת מיני אדומה מתחילה הכי גבוה שרק אפשר ועדיין לכסות את מה שצריך. היא גם חסרת גב לחלוטין ותלויה מלפנים עם מחשוף מאוד עמוק. כפות ידיים עדינות מתגלות עם ציפורניים ארוכות ואדומות. גם השיער השתנה לבלונדיני, מתולתל וארוך, וכשהנוזל נסוג לאחור לחלוטין, עומדת לפניהם אישה צעירה ויפהפיה, לבושה בצורה מפתה במיוחד.
זיקית לוקחת את ידה בחזרה ונראה שהאישה חוזרת לשליטה ונאנקת. היא מסתכלת על עצמה ואז חזרה אל זיקית. “מה עשית לי?” היא אומרת בקול גבוה וכמעט צפצפני ואז שמה את ידיה על פיה.

Posted in From the Writing Desk, Stories by with comments disabled.

מחוננים – אואטר: זיקית (3), חלק ד’

“כמה זמן אמרנו שאנחנו נותנים לזה?” איתןהסתכל על שעונו.
“כמה שצריך,” סטטית אמרה בקשר.
“זה כבר הפאב השמיני בעשרה ימים. כבר שכחתי איך אור שמש נראה.”
“אל תתבכיין. אתה רק צריך לשבת שם ולהיראות כאילו אתה שותה. אם החברים שלך היו יודעים מה אתה עושה, כל אחד מהם היה מתחלף איתך בשנייה.”
“כן, המפקדת.” איתן התיישר ושוב העביר את מבטו על הנוכחים בפאב.
“‘סטטית’ זה מספיק טוב.”
“אבל ברצינות,” איתן אמר, אבל הקשר היה שקט. “הלו? מישהו?”
“שקט,” הדממה התריס.
“אני חושבת שאני קולטת משהו,” סטטית הוסיפה.
אואטר הסיט את מבטו לצד אחד של הפאב. סטטית ישבה בשולחן צדדי, סורקת כל מי שנכנס. עכשיו היא הייתה עם ידה על רקתה, כאילו יש לה מיגרנה. הוא הסתכל לצד השני. הדממה והדף ישבו בשולחן בצד השני. הדף נראתה מאוד מרוכזת באיזה שהוא קוקטייל בעוד הדממה ישב דרוך, אצבעותיו לבנות סביב הבירה שהחזיק.
“בעוד 3…” סטטית התחילה, “2… 1…”
הייתה שנייה מתוחה נוספת שהרגישה כאילו כל הפאב האט ואז חזר לעצמו כשבדלת עברה אישה צעירה. עשרה גבוה או 20 נמוך, לפי הערכתו של איתן. היא הייתה קצת נמוכה, עם שיער שחור מבריק עד הכתפיים. היא לבשה שמלת מיני כחולה כהה, עם רצועת כתף אחת, שהייתה כל כך צמודה עד כדי לא להשאיר מקום לדמיון. נעלי העקב שנתנו לה את השדרוג הנחוץ לגובה התאימו לשמלה. היא הסתכלה מסביב כמשחרת לטרף לפני שפנתה לכיוונו של שולחן פנוי וקרוב.
“אז מה התוכנית?” איתן שאל.
“אני פתוחה להצעות,” סטטית ענתה.
היה שקט ארוך בקשר.
“יש לי רעיון,” איתן אמר. הוא רוקן את בקבוק הבירה שלו והניח אותו חזרה על הדלפק.

סטטית הרימה את המיקרופון שלה לפיה במחשבה לשאול מה היה הרעיון כשראתה את ידו השנייה של איתן, מתחת לדלפק, מבזיקה באור לרגע. היא הסתכלה סביב לראות אם מישהו שם לב. לרגע, זה לא נראה ככה.
“אה, שיט,” איתן פלט כשידו הבזיקה שוב והוא ניסה לסגור אותה בחוזקה.
חלק מהנוכחים הסתכלו מעלה לראות אם משהו השתבש עם האורות של המקום אבל נראה שהאישה בשמלה הכחולה הסתכלה ישירות לכיוונו. גם מאיפה שסטטית ישבה היא הייתה יכולה לראות את הבעת הסקרנות על פניה כשעזבה את השולחן בו הייתה ונעה לכיוון הדלפק.

“היי,” האישה בשמלה הכחולה נשענה על הדלפק והסתכלה על איתן.
“או… היי,” איתן היסס וניסה להסתיר את ידו.
“מה יש לך שם?”
“אה… שום דבר. שום דבר בכלל,” איתן הצמיד את ידו הזוהרת לידו השנייה, כמנסה למחוץ את האור. הוא לקח כמה נשימות עמוקות והאור בין ידיו נחלש.
“מחונן?” היא שאלה.
“מה? אה… לא. בקושי סיימתי 3 יחידות.”
“לא כזה,” היא חייכה אליו. “כזה,” היא מרימה את ידה ביניהם, גב היד לכיוון איתן, להראות לו את ציפורניה מחליפות צבעים.
“או. זה מגניב. איך את עושה את זה?”
“כמו שאתה גורם ליד שלך להאיר.” היא הושיטה את ידה לתפוס בפרק ידו של איתן.
הוא לא עזב את ידיו התפוסות. “אולי זה לא רעיון טוב, את יודעת?” הוא הניד בראשו לשאר הפאב ובחן אם מישהו מסתכל לכיוונם.
“אז בוא איתי. אני מכירה מקום פרטי יותר בו נוכל להכיר אחד את השנייה.”
“אה… אוקיי.”

“נראה שהדג נתפס,” סטטית אמרה בקשר, עוקבת במבטה אחרי זיקית שגררה את איתן בעדינות אחריה אל הדלת ומחוצה לה. “הדף, הדממה, תעקבו אחריהם. אבל ממרחק בטוח. אל תתפסו. ואל תעשו דבר בלי פקודה שלי או אם אואטר קורא לכם במיוחד. אני אשאר פה אלא אם כן תגידו לי שהם מתרחקים מחוץ לטווח.”
הדף והדממה הנהנו בראשם מהצד השני של הפאב. הדממה השאיר כמה שטרות על השולחן כשהדף כבר נעה בנחישות לכיוון הדלת.

Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with comments disabled.

מחוננים – אואטר: זיקית (3), חלק ג’

“אז חשבתי לעצמי, אם אני מסוגל לקחת כוחות מאנשים, אני בעצם מייצג אותם. אולי לא את האדם, אבל את המחונן, את הרעיון,” איתן אמר.
“ואין לזה שום קשר לכך שאואטר הוא התגשמות ארצית של ישות אלוהית?”
הקשר השתתק לרגע. זה היה המשפט הארוך ביותר שהוא שמע את הדף אומרת בשבועיים וקצת שהם מכירים. כנראה שזה הפתיע גם את הדממה וסטטית.
“זאת… אה… תוספת נחמדה,” איתן הוסיף וחייך. המוזג בדיוק עבר לידו והרים גבה לכיוונו. אז איתן חייך והרים את בקבוק הבירה הקלה ששתה כדי להעיד על כך שהוא בסדר כרגע.
“אז…” הוא המשיך, “סטטית והדף אני מבין. הגששית והכוח כשצריך. למה הדממה? ועדיין לא ממש הבנתי מה אתה עושה חוץ מזה שיש לך חיבה יתרה לדעת כמה שרק יותר.”
“זה חלק מזה,” הדממה אמר מיד. “כל צוות בסיסי של נוטרים מורכב ממוצאת שיכולה לאתר מחוננים בטווח קרוב, אגרוף שמסוגלת להפעיל כח במקרה ויש התנגדות, ומרדים שמסוגל…”
“לדפוק מוחות של אנשים?” הדף אמרה. נשמע גיחוך קצר בקשר. זה לא היה הוא, בטח שלא הדף, ולא נראה לו שהדממה יצחק על דבר כזה.
“אני לא אוהב להשתמש במילים בוטות כאלו אבל… סוג של. אם צריך לשכנע אנשים שהם לא ראו משהו, לנטרל מישהו בלי לפגוע בו, להרגיע קהל, או כל מיני דברים כאלו…”
“אם צריך לשבור את המוח של מישהו מסוכן?” איתן שאל.
הקשר השתתק לדקה ארוכה.
“הדממה לא אוהב לדבר על דברים כאלו…” סטטית אמרה לבסוף.
“הייתה פעם אחת,” הדממה נכנס לדבריה. “הוא היה… צעיר מדי… כועס מדי. ניסינו לשכנע אותו. ניסינו להרגיע אותו.” עוד דקה ארוכה של שקט. “אתה כבר יודע שכל ‘מתנה’ שיש למחונן מגיעה עם חסרונות. וגם ראית מה קורה כשלמחונן יש עוד מגבלות מעבר לזה. אז… תאר לעצמך את השילוב הכי גרוע של שני הדברים.”
איתן רק תהה על הנושא והרגיש את הכבדות שלו. הוא נשען על הבר, הרים את הבקבוק, והסתכל על קיר המראה מולו. “סליחה. זה לזכרו ולחייך,” הוא אמר ושתה.

Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with comments disabled.