קורותיי בעולמות 2009
עולמות השנה התחיל מעניין עוד לפני שהתחיל. משום מה, בעיקר באשמתי והמסננים המטופשים שלי, בגלל שדיברתי על ה-MIBs בעולמות באותן הודעות כמו שדיברתי על ההרצאה שלי, הגעתי לקרוא את הודעת ה”אז מתי לשבץ אותך?” בערך שלוש שעות לפני ההזדמנות האחרונה לתת תשובה.
את ההרצאה עצמה סיימתי לכתוב, כולל לערוך את הסרטונים ולשבץ את כל התמונות וההערות במצגת, לא כולל אנימציות, בערך בשתיים בלילה ביום שבו הייתי אמור לקום ולסוע לתל-אביב. אני לא חושב שניצחתי את קרן עדיין אבל אין לי שום כוונה.
לכן, במקום לקום ב-9:00, להתארגן, לצאת לדרך ב-10:00 ולהגיע ב-12:00 לסדנת שחרור רעיונות, יצאתי… “טיפה” יותר מאוחר וקצת אחרתי להרצאה של קרן על היום שאחרי. ב-14:30 בערך.
קרן, כמובן, הייתה משעשעת כתמיד וכנראה שכדאי לי לברר איתה מתישהו איך היא עושה את זה.
היא סיימה מוקדם אז הלכנו, כולם ועוד קצת, לתפוס ארוחת צהריים לפני שצריך לפגוש את הועד. במסעדה… פגשנו את הועד. ובגלל שמסעדות חושבות שכל ארוחה היא סיבה למסיבה ונוטים למשוך את הזמן, יצאנו משם בקושי בזמן כדי באמת לפגוש את הועד.
היו הריבים הרגילים, איתי גרייף מנסה לדבר, כולם מנסים להשתיק אותו ובעיקר נועה רייכמן. זה לא שהוא לא אומר דברים לא נכונים, אם חלקם אין לי ברירה אלא להסכים. הוא פשוט לא יודע להעביר אותם כמו שצריך.
חשבתי על ללכת לפאנל כותבים אבל אלישבע רצתה לנשום קצת אוויר ולדבר ו… לא שם לב איך הזמן חולף.
ליוויתי אותה לתחנת האוטובוס והלכתי לתחרות נולד לפילק. אני חושב שזה טוב שאיחרתי כי הביצוע הראשון שראיתי היה ממש לא מדהים. האחרים היו הרבה יותר מוכשרים. כל הכבוד לזוכה אבל לפי דעתי, ‘משחיז את החרבות’ או ‘תנו לקטול בשקט’ היו יותר טובים.
פרשתי כשהתחילו לשיר את השירים הרגילים לטובת אנג’ל במשרד. לא ממש אהבתי את הסגנון של The Office אבל הסרט הזה הצחיק אותי יותר משחשבתי. היה שווה את השעה.
משם כבר פרשתי לאותו יום.
למחרת הגעתי פחות או יותר בול בזמן בשביל ההרצאה שלי. קשה למצוא חנייה נורמלית בתל-אביב. יש לי כמה מחשבות לגבי ההרצאה שלי: צריך לעבוד עוד על דיקציה. אני חושב שזרמתי הרבה יותר טוב מאשר באייקון האחרון. לעומת זאת, ההרצאות שלי באייקון היו מפוצצות (בהתאם לחדרים שלהם) בניגוד לזאת. אולי זה אפקט אייקון או שאני צריך להתרכז יותר במשחקי מחשב? בכל מקרה, כדאי להתחיל להרכיב את ההרצאה יותר לעומק יותר מוקדם משבוע לפני הכנס.
אחרי זה הסתובבתי קצת, התסכלתי מסביב, הרצתי כמה משחקים. אני לא בטוח אם אפילו שעתיים מלאות אבל אמרתי מראש שבשבילי הכנסים הם קודם אנשים, אחרי זה אירועים ואחרי זה כל דבר אחר.
איחרתי קצת לפאנל עורכים וגם לא תכננתי להישאר עד הסוף אבל בסוף כן נשארתי. היה מעניין ולכל מי שמתיימר לכתוב כדאי לשמוע את הדברים האלו. כשיושבים מולך מדגם מייצג מהאנשים שדרכם תצטרך לעבור כדי להתפרסם בארץ, כדאי לשבת ישר ולרשום.
אירוע הסיום היה קצת מטופש אבל לא ציפיתי להרבה יותר מזה. אני לא מתחבר לחלק הקצת נרקיסיסטי וקצת ילדותי הזה של הקהילה. אבל מי שאוהב, שיבושם לו. לא זכיתי בכלום, לא תכננתי ממש אבל מזל טוב לזוכים.
מותו וחייו של ליאם או’לירי. היה כל כך טוב שמגיע לו ביקורת מתלהבת בעיתוני הבוקר. דבר ראשון, המחזמר הכי איכותי והכי מושקע שראיתי בקהילה עד עכשיו. הוא גם היה הכי ארוך ומוצדק שכך. כל הכבוד לכל הצוות שעסק במלאכה. הסיפור נהדר, השירים נפלאים והביצוע עושה להכל צדק. היו קטעים שצחקתי והיו קטעים שנלחמתי בדמעות שלא ייצאו. השיר על אנג’ל שנזכר במה שעשה היה כל כך חזק ואני חושב שאת השיר הראשון אני אשמע עכשיו בלולאה כל היום. רק המשחק של עפרה יחיאל קצת הפריע לי כי היא נטתה לחזור קצת על עצמה. אבל מרגש, מלבב ו… מתי הפעם הבאה שזה עולה? או לפחות, מתי יוצא ה-DVD?
Posted in No Category, Reviews by Eran with 9 comments.
תודה רבה על הביקורת על המחזמר. ריגשת אותי.
אני ריגשתי אותך? אתם ריגשתם אותי. כמעט 20 שעות אחרי והוא עדיין לא יוצא לי מהראש.
מכל הסערה הזאת בינתיים הצלחתי לחלץ שתי מחשבות קוהרנטיות: “וואו, כמה שהעולם הזה היה חסר לי. אולי כדאי שאקרא את הקומיקסים.” ו-“מול דבר כזה… אני צריך להשקיע יותר בכתיבה שלי.”
אני כל כך שמחה שמצא חן בעיניך :)
היה כיף לראות אותך. העם דורש עוד כנסים!
ההרצאה שלך היתה מעולה… ממש נהנתי. ואין שום דבר רע בדיקציה שלך…
ובאפי..? אתה? למה לעשות דברים כאלה?
העולם של באפי זה עולם נהדר. היית מגיע למחזה, היית מבין.
אבל במיוחד ריגשת אותי כי שני השירים שאתה מדבר עליהם הם שני אלו שהתעקשתי עליהם במיוחד, גם מבחינת המחזמר וגם מבחינת העמדה. ובאופן כללי זו ביקורת שממש נעים לשמוע. אנחנו מתכוונים לעלות שוב בחודשים הקרובים, נודיע בדיוק מתי כשנדע בעצמנו. :)
עוד משהו שרציתי להגיד ולא ממש בטוח איפה (אז בבמה שלי) הוא שני דברים: אחד, עוד סיבה למה המחזמר היה נהדר היא שגרמתם לנו להרגיש אכפתיות לארבעה ערפדים, ארבעת הערפדים שגרמו יותר נזק והרג מכל ארבעה אחרים ביחד. חבורת הרוצחים הגרועה ביותר בהיסטוריה ואכפת לנו כשהם סובלים.
ושני, אני אומר גרמתם כי מחזה הוא הדרך הכי ישירה ללב שיש להעביר סיפור. זה לא היה עובד אותו דבר בתור ספר, קומיקס או אפילו סרט. אבל הכתיבה שלך, השירים של סתיו והביצוע של כל הצוות הוא מה שהפך את המחזה ליצירה כל כך חזקה.
נתתי לסתיו לינק לפוסט שלך. שידע גם כמה הערכה יש אליו. זה באמת נהדר לשמוע שהצלחנו להגיע לאנשים ככה. תודה רבה, שוב. :)
על זה נאמר, You make me want to be a better writer. :)