24 Reboot
אני יודע שהסדרה הזאת חטפה הרבה. העונה הראשונה הייתה טובה, השנייה בסדר, מהשלישית לחמישית הם הדרדרו ממש, השישית הייתה גם בסדר אבל השביעית נהדרת. בשביעית הם חוזרים חזרה למקורות. כן, יש טרוריסטים שמאיימים על כל ארצות הברית, הם עושים את זה בצורה שתראה מטופשת לכל מי שמבין קצת אבל הם סוף סוף מתעסקים בדיוק בסיבה למה אני אוהב את הדמות של ג’ק באוור.
בתוכנית שראיתי לפני כמה שנים, תוכנית על חיילים, זוועות והלם קרב, חילקו אנשים לשלושה סוגים. רוב האנשים, לא זוכר כמה בדיוק, כנראה קרוב ל-90 אחוז, מסוגלים לעבוד על עצמם, מסוגלים שיעבדו עליהם כדי שהם יעשו דברים נוראיים, יסכנו את עצמם ויצאו לקרב. לאנשים האלו, אם הם באמת יראו זוועות, זה יעשה להם סיוטים לכל החיים. באמת סיוטים ובאמת לכל החיים. הם דיברו שם עם חייל תאילנדי אני חושב שדיבר על מרחץ דמים שהוא היה בו וכל פעם שהוא הולך לישון, כל לילה ולילה מאז אותו היום, הוא חוזר לשם שוב ורואה את הגופות.
בערך 10 אחוז נוספים מהאנשים הם פסיכופטים, אנשים שמפתחים את אותה התגובה הרגשית למישהו שפושטים לו את העור בחיים ולגלידה. הם אנשים עם מחסום רגשי מסוים או חוסר אמפתיה או משהו שפשוט מנתק אותם לגמרי מלהרגיש משהו אנושי לגבי דברים שהם עושים.
אבל יש בערך אחוז אחד נוסף של ‘גיבורים’. אנשים רגילים מכל מובן אחר אבל שמסוגלים להתחבר רגשית למה שהם עושים, לעשות את הדברים הכי גרועים למען המטרות הכי נכונות ועדיין לחזור הביתה ולהצליח לישון כמו שצריך. וזה למה אני אוהב את הדמות של ג’ק באוור, כי הוא גיבור.
ובעונה השביעית של 24, מעבר לכל הטרוריסטים והגנרלים המהפכנים, תיאוריות הקשר והבוגדים, הסדרה חוזרת לעסוק, דרך ג’ק באוור, במה אנשים מוכנים לעשות בשביל משהו שהם מאמינים בו, בשביל הדבר הנכון. מומלץ להתחיל עם הסרט, שהוא כנראה הפרק הכי טוב של 24 אי פעם, שם באמת מדובר על מתי בן-אדם הופך את המטרה לשלו ובאיזה שלב הוא חוצה את הקו מאנוכיות בסיסית להקרבה עצמית. ואז צריך להמשיך לעונה השביעית, גם אם לא ראיתם את כל הסדרה, שם שמים את ג’ק והחברים שלו מול סוכני FBI חדשים. הם מעמתים אותו כל הזמן עם מי שהוא ואיך שהוא חוצה את הקווים כל פעם מחדש ויורד לרמה שלהם והוא מעמת אותם עם כך שלפעמים צריך לחצות את הקווים כדי לעשות את מה שצריך.
24 הפכה להיות דיי מושא ללעג בחוגים בהם אני מסתובב אבל מדי פעם צריך להסתכל שוב על דברים שלא אוהבים ולבדוק מחדש אם באמת לא אוהבים אותם או שאולי משהו השתנה. זה הזמן לעשות את זה עם 24.
Posted in Reviews, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
גיבורים בעיני מי, בדיוק? איפה עובר קו הגבול בין הפסיכופטים למי שמוכנים לעשות הכל למען הרעיון? כשזה הרעיון שלך? מה מבחין את ג’ק באוואר מהטרוריסט המתאבד שהוא פועל מולו – שניהם מוכנים להקריב את חייהם, את הכללים ואנשים אחרים למען אידיאל כלשהו שגדול מהם בעיניהם…
וזה משהו שאני לא אוהבת ב-24. היא פשטנית. מבחינה אידיאולוגית, היא אפילו פשטנית מאוד. נהניתי מכמה מהעונות שלה, נהניתי כבר פחות מכמה מהאחרות, ואני לא רואה את הנוכחית (זמן, מי יתנני זמן?) – אבל לטעון שיש בה דיון אינטליגנטי בחציית הקווים? הרי זה תמיד – תמיד! – הדבר הנכון לעשות. כל זוועה שג’ק נאלץ לבצע בשש העונות הקודמות הובילה להצלה ברגע האחרון. חמלה, מוסר, אמון באנשים אחרים, חוסר רצון לסמוך באופן עיוור על אדם שאין לו שום סוג של גבול – הדברים האלה הוצגו, פעם אחר פעם, כטיפשות, כמובילים לאסון.
זה לא שלא נהניתי מהסדרה, אבל אני לא מרגישה שום צורך לשקר לעצמי שהיא מכילה משהו מעבר לאידיאולוגיה סמי-פאשיסטית שמוצגת בצורת שחור-לבן מאוד פשטנית כדי לתרץ את זה.
דבר ראשון, כשאני משתמש במילה ‘גיבור’ בהקשר הזה, אני מתכוון להגדרה ההיא של אנשים עם יכולת רגשית רגילה ואמפתיה והכל אבל שמסוגלים להתמודד עם זוועות ועדיין לישון כמו שצריך.
אני מסכים איתך שבעונות האחרונות לא היה הרבה יותר מאשר ג’ק Badass שמנצח את הרעים אבל אני חושב שהם השתפרו מ-Redemption והלאה. בעונה החדשה יש את ג’ק והחברים שלו ששרדו אבל העזרים שנגדו היא סוכנת FBI שבאמת מנסה לבחון את כל הנושא בהגיון כשג’ק מושך אותה לכיוון המטרה ולא שום דבר אחר והבוס שלה שמושך אותה חזרה אל זרועות החוק והסדר. זה יוצא דיי מעניין.