ביקורות בשורות
Dollhouse, The Titan’s Curse, Battle of the Labyrinth, Millionaire’s Express, Sukiyaki Western Django, My Bloody Valentine
Dollhouse – Episode 1: (מד”ב, ווידון) עם סקירת הרייטינג של היום שאחרי התברר שהסדרה החדשה של ג’וס ווידון לא קטפה אחוזי צפייה מרשימים במיוחד, אפילו לא אחוזי צפיה אופטימיים-משהו. אבל אני חושב שזה מגניב ועם פוטנציאל. דבר ראשון, יש את אליזבת’ דושקו שאני תמיד נהנה לראות אותה והפעם היא גם מפגינה טיפה יותר כשרון משחק כשרק בפרק הזה היא משחקת ארבע דמויות שונות. וג’וס ווידון חוזר… על אש קטנה כרגע אבל חוזר וזה ניכר מאוד בקטע הסיום (אותו לא אגלה) וגם בהתחלה במשפט הכל-כך-ווידוני: “לוח חלק? ניסית פעם למחוק לוח? תמיד רואים את מה שהיה קודם.” בינתיים, הסדרה מגניבה ומבטיחה הרבה. אני שמח שהם כבר סיימו לצלם 13 פרקים. כי זה אומר שכבר בנו קשת סיפור ארוכה ורצינית וגם שאין סיבה להפריע לנו לראות את הסדרה באמצע.
The Titan’s Curse: (פנטזיה, נוער) אין לי ברירה. אני אאלץ להשוות להארי פוטר. בהארי פוטר, שני הספרים הראשונים היו נחמדים, להכניס אותנו אל תוך העולם ורק קצת פתחו את הסכר אל העולם הרחב והסיפור הגדול שמקיף את כל הסדרה, גם בפרסי ג’קסון זה מרגיש אותו הדבר. הספרים הראשון והשני היו בשביל להכיר את העולם, להניח את היסודות ולהתחיל את הסיפור הגדול של הסדרה. בספר השלישי, נכנסים סוף סוף אל עובי הקורה, פותחים את הבלגן הראשי עד הסוף. אז כן, עדיין יש בו הרבה דברים שאני צופה מראש. אני מניח שבתור ספר נוער הוא לא נורא מתוחכם וכשאומרים מי יוצא להרפתקה וכמה יחזרו ממנה אז כבר דיי ברור מי לא. מעבר לזה, הספר עדיין משעשע ביותר, הוא מגניב מאוד והוא כן מציע כמה דברים שעוד לא ראיתי והוא כן מפתיע לפעמים ומביא כמה טוויסטים על המיתולוגיה היוונית (לדוגמה, דברים שכן קרו אבל לא נכתבו באגדות). עדיין קצת מציק לי שמדי פעם מישהו פשוט מציל אותם ממצב בעייתי גם אם זה מוסבר לאחר מכן. ואני מניח שעובדת קיומם של אלים משתתפים בעולם תגרום לאי אלו מצבי “האל מהמכונה”. אז אני גם אחזור על מה שאמרתי על הספרים הקודמים: אני נהנה אבל לא שותף להתלהבות האדירה. זה עדיין לא מורכב כמו הארי פוטר אבל זה גם עדיין לא מציק כמוהו. אלו לא יצירת המופת הבאה אבל מדובר בספרים מגניבים וכיפיים שאני בכיף מניח על המדף באזור של הקולים. וכבר התחלתי את הרביעי. מה הסיכוי שהחמישי ייצא לפני שאסיים?
The Battle of the Labyrinth: (פנטזיה, נוער) אין הרבה מה להגיד מעבר לספר הקודם. זה פשוט ההמשך של הסיפור. המאפיינים לא ממש השתנו. הכל ממשיך כרגיל, העולם עומד מול חורבן מוחלט ופרסי וחבריו עושים ככל יכולתם כדי לדחות את הקץ שוב. אבל מה שאני כן רוצה לציין שבולט מאוד בספר הזה הם הדמויות והתפתחות האירועים. דבר ראשון, אם כבר משווים להארי פוטר, אני אחזור על מה שאני באמת אוהב בפרסי ג’קסון, שהדמויות מגוונות ומעניינות. זה לא רק פרסי והחבורה הקטנה שלו שמכילים קצת עומק אלא לכל דמות ודמות יש את הדבר הקטן (או כמה דברים) שעושים אותה מעניינת יותר ולא פלקטית. לכל אחד יש בעיות משלו, עבר משלו וחשבון לסגור ובמיוחד אהבתי איך שכל המאפיינים האלו מכל הדמויות התערבבו ביחד למשהו מאוד מאוד אמין. בנוסף, זה גם חסרון וגם יתרון של התפתחות האירועים. היא הולכת פחות או יותר בדיוק איך שאני הייתי עושה את זה. אז כן, זה עדיין דיי צפוי ולא נותן לי משהו מפוצץ שבכלל לא חשבתי עליו אבל זה גם משרה אווירה נינוחה שהם חושבים כמוני.
Millionaire’s Express: (מערבון, סיני) סאמו הונג במערבון טיפשי סיני. לא מדובר במשהו דבילי במיוחד אלא סרט טיפשי שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. זאת סוג של קומדיית צרות וטעויות עם מערבון, כנופיות, משימה סודית, נינג’ות, יאקוזה, זונות, פושע שרוצה לעשות טוב ומישהו שבוגד באישתו וכמו כל סרט טוב של סאמו הונג, יש גם מנה טובה של אומניות לחימה הכוללת קונג פו מתפזר, שני אמני קונג פו וילדי הקונג פו שלהם ושלישייה שנראית כמו סאמוראים אבל נלחמת כמו נינג’ות.
Sukiyaki Western Django: (מערבון, יפני) הסרט היה דיי מוזר, מבולגן, וקצת קשה לעקיבה. סצינות הפעולה שם לא נורא מגניבות ויותר מזה אין לי הרבה מה להגיד עליו. קצת התאכזבתי.
The Good, The Bad and the Weird: (מערבון, תאילנדי) אני חושב שהסרט הזה הוא המסמר האחרון, הוא העדות האחרונה במשפט שכל תכליתו היא להוכיח שלא משנה במה מדובר, האסייתים עושים את זה יותר טוב, אפילו כשמדובר בז’אנר אמריקני כל כך כמו מערבונים. הסרט הזה מבוסס על משבר חשוב בהיסטוריה התאילנדית שאין לי מושג לגביו אבל הוא גם שואב אלמנטים מכמעט כל מערבון של קלינט איסטווד החל מ’הטוב הרע והמכוער’ ועד ‘בעבור חופן דולרים’. ואחרי הכל, הוא יותר טוב מכולם ביחד. הוא מגניב יותר, מצחיק יותר, עושה שימוש בחליפת צלילה ישנה ואנשים בו מעופפים לפעמים. אם אתם רואים רק מערבון אסייתי אחד השנה, אז זה.
My Bloody Valentine: (אימה, Slasher) ידענו מראש שזה הולך להיות סרט גרוע. מדובר על סרט “מנסרים” משנות השמונים. בתוספות, הם מהללים את הסרט בתור אייקון של סרטי ה”מנסרים” אבל הם כנראה התעלמו מהעובדה שהוא עדיין סרט “מנסרים” ישן. וככזה, יש לו לפחות שתי סיבות למה הוא לא מי יודע מה. אז לאורך כמעט כל הסרט דיברנו על למה הוא לא סרט טוב. ניסינו לנתח את הסיבות ללמה סרטי אימה ישנים פחות יעילים. אז יש לנו, דבר ראשון, את איכות ההפקה: הכל נראה פחות מלוטש מאשר היום; זה שנות השמונים: הכל נראה כמו זיכרון רע שאנחנו שמחים שהתבגרנו ממנו; הצילום: לא מחדש, לא מרענן, בנאלי ויבש. נוטה לתקריבים מעצבנים על נשים צורחות או גברים מדממים; השחקנים: אף אחד מרמה משמעותית וחוץ מאחד (הליצן), כולם שם מעניינים רגשית בערך כמו מלון רקוב; הבימוי: איך אפשר להתלונן על שחקנים בלי להגיד שהבמאי לא ממש דורש מהם הרבה, מתעקש להראות דברים שהיו יותר טובים עם לא היו מראים אותם ומותח סצינות שכל מה שרואים שם זה מישהו שכנראה מנסה להראות כאילו יש לו בחילה ונראה יותר כאילו הוא אכל משהו מאוד חמוץ; הכתיבה: דלוחה, משעממת. הדמויות ממש מטומטמות. הדמות היחידה שאולי מעניינת (זה שנעלם וחזר לעיר מולדתו) לא מפותחת וגם מעצבנת והסיפור עצמו כל כך לא מקורי שכל מה שנותר לעשות הוא לחכות לסוף, לראות מי נשאר בחיים ומי זכה בהתערבות על מי מתוך חבורת הילדים המגודלים הוא הרוצח.
Posted in Reviews by Eran with 2 comments.
טרם הספיקותי את בית בובות (אני בדרך) – אבל צריך לזכור שג’וס תמיד מתחיל חלש. הפרקים הראשונים של באפי? די טראשיים. הפרק הראשון של איינג’ל מזעזע. ואולי יהיו מי שירצו לצלוב אותי, אבל גם פיירפליי מתחילה חלש ומשתפרת באופן ניכר, לטעמי. אם יש מישהו שאני מאמינה בתוקף בלתת לו הזדמנות בעלת אורך נשימה – זה ג’וס ווידון. בתקווה שהסדרה תשרוד מספיק לאורך הנשימה הנ”ל…
אני חושב שג’וס ווידון הוא בין החכמים שכבר למדו. הוא עושה סדרה כמו שהיפנים עושים כבר שנים: תכתוב את הסיפור שלך, עונה של 13 פרקים, לא משהו גדול, לא נורא מחייב אבל מספיק בשביל סיפור רציני בלי למתוח. תן אותה כמכלול ואם ירצו עוד אז תן להם עוד עונה.