סאדוכיסטי
קורה לי הרבה, לפני התעמלות, בין אם זה לרוץ, להרים משקולות או ללכת להתאמן, שפשוט לא בא לי.
זה בטח מאוד נפוץ שלהתאמץ מפחיד אנשים אבל אני לא מפחד מזה. לפני שבועיים עליתי להר וירדתי ברגל כי אח שלי רצה שאני אצלם אותו יורד עם האופניים. אני לא יודע למה זה.
אז אתמול ים התקשר אליי בארוחת הצהריים ושאל לגבי האימון. רציתי להמשיך לקרוא ולסדר בעקבות אייקון אבל כשהוא התקשר לא ממש יכולתי להגיד לא. גם בגלל שאם אני לא אבוא, תחבורה בשביל האחרים היא בעיה. אז באתי ופגשתי את המצטרף/חוזר/חדש שלנו ודווקא דיי נהניתי.
אני נהנה להרביץ לאנשים וזה גם כיף מסוים כשמרביצים לי חזרה. חוץ מהעובדה שאני צריך ליישר את המפרקים אחרי כל אימון.
סאדיזם? מזוכיזם? אולי אני סאדוכיסטי.
Posted in No Category by Eran with 1 comment.
מוכרת לי התופעה מאימוני הארניס.
האימון עצמו גורם לך להרגיש טוב מכל האנדרנלין והאווירה הידידותית ואחרי הכל אתה לא “מרביץ” לאנשים ואתם לא פוגעים אחד בשני כחלק מקונפליקט כלשהו- כל האימון נעשה מתוך חברות ורגישות הדדית- הרי כולם יכולים לפוצץ במכות את השותף לאימון- פעם אחת בלבד. אין פעם שניה. וזו גם לא המטרה של האימון. את האגרסיביות שומרים למי שבאמת מגיע לו להתפרק לחתיכות.
אני מצאתי את האימונים של הארניס מאוד משעשעים, במיוחד אלה עם הלהבים- בהם עובדים הרבה יותר רגוע כי מכות ממתכת זה כואב וזה יותר עיניין של אלגנטיות ביישום הידע בשילוב עם ההבנה שההשלכות של הידע הרבה יותר מרחיקות לכת.