מרכיבים הכרחיים לכתיבה דרמטית… “שירות” – תמונה שנייה
(בחזית הבמה, במרכז, עומדת דינה, בחורה צעירה באמצע שנות העשרים. היא ממוצא רוסי אך חוץ מפניה, הדבר לא ניכר. היא לבושה בג’ינס אופנתי וחולצת משי מכופתרת. שיערה אסוף לאחור והיא פונה אל כל הקהל שיושב מקדימה כמו מדריכה. בקהל יושבת ילדה כבת 16 למקרה ואף אחד לא ירצה לדבר עם דינה, מספר ילדים נוספים בשביל אפקט המסה והמדריכה שלהם. בועז נמצא בפינה האחורית של הבמה, הכי רחוק ממנה שאפשר, נשען על עמוד וידיו משולבות. הוא מביט בה כאילו היא קרן האור היחידה בחדר.)
דינה (אל הקהל, בחיוך מאוזן לאוזן)
מי יודע מה זה המקום הזה? בהצבעה בבקשה.
ילדה בקהל (אלא אם כן מישהו עונה תשובה נכונה)
(בועז נאנח קצרות, מניד בראשו ולוקח אוויר)
דינה
ואתם פה בגלל תוכנית חדשה של משרד החינוך בשילוב עם משרד התחבורה.
בטח האחים הגדולים שלכם סיפרו לכם על הפעם שהם ביקרו בבית לווינשטיין.
אז רק שתדעו… הוספנו כמה דברים לסיור מאז.
(ילדה בקהל מרימה יד בנחישות, מנסה לתפוס תשומת לב)
דינה
ילדה בקהל (בהתלהבות לא ממש מרוסנת)
דינה
אפילו פתחנו תת-מחלקה מיוחדת בשביל נפגעים מחוסרי הכרה בשביל לעזור למשפחות שלא איבדו תקווה.
בועז
דינה (ממשיכה, מתעלמת)
(דינה מחווה לכיוון שבו בועז עומד. ילדה בקהל קופצת ממקומה ורצה לכיוונו, חולפת על פניו בלי לשים לב אליו ונעלמת אל אחורי הבמה. כל הילדים הולכים אחריה ביחד עם המדריכה. דינה הולכת לאט ומביטה בבועז באדישות.)
בועז (כשדינה נעצרת לידו)
דינה (סוקרת את בועז מכף רגל ועד ראש)
בועז (עם חיוך דבילי)
נהדר.
(דינה מחייכת קלות והולכת אל אחורי הבמה. בועז מחכה עד שתעלם ואז מכה במצחו עם שורש כף ידו והולך אחריה. חושך. להוציא את כל התפאורה של חוץ בית לווינשטיין. להכניס את התפאורה של אולם ההקרנה. אור. דינה יושבת על אחד מזוג כסאות קולנוע בצד הבמה. היא יושבת כמו גברת, מסודרת עם גב זקוף, רגל אחת על השנייה ומביטה ישר קדימה. ברקע נשמע בליל של קולות לא מזוהים במיוחד – פס הקול של הקרנת הסברה בזהירות בדרכים. בועז מגיע מאחורי הבמה, מנסה לסדר את עצמו כמה שהוא יכול, ליישר את חולצתו ולמשוך את מכנסיו, לפני שהוא ניגש קדימה. הוא מסיים ובזהירות ובשקט מתיישב על הכיסא הפנוי ליד דינה.)
בועז (נשען קלות ולוחש לכיוון של דינה)
דינה (נאנחת, מורידה את שתי רגליה לרצפה ומשעינה את ראשה על יד אחת)
בועז (משלים אותה במהירות ומנמיך את עצמו במושב)
דינה
(דינה מביטה בבועז במבט שאומר ששניהם יודעים על מה היא מדברת אבל זה נושא לא נעים)
בועז (ממורמר)
דינה
(דינה נשענת על המשענת הרחוקה ממנו ומנסה לרכז את תשומת ליבה בסרט שמלפנים. בועז מביט בה מלמטה ואז מרים את עצמו קצת ונשען על המשענת שלה מנסה למשוך אותה בעיניים כלבלביות. דינה מתעלמת ממנו.)
בועז
אני מנסה להשאיר את העבודה פה. אני לא רוצה את זה איתי בכל מקום.
בבקשה. תני לי עוד הזדמנות.
דינה (נאנחת ועוצמת את עיניה לרגע קל לפני שמפנה אליו את פניה הרציניות)
זה הרבה מעבר לפדיחות במסעדה. אני יודעת שלא התכוונת אבל כשאתה מנסה לעשות משהו חמוד
אתה הורס לי את היום, את כל השבוע. אני לא כמו הילדים האלו. אתה עושה עליהם רושם רציני אבל
במקרה הכי גרוע הם יבואו לבקר פה עוד פעם ובמקרה הסביר הם לעולם לא יתקלו בנושא יותר.
אני נמצאת פה כל יום. אני רואה את האנשים האלו, אני מטפלת בהם ואני מכירה אותם. אתה פשוט…
בועז (מבין ששברו אותו לחתיכות ואין לו תגובה)
דינה
אתה נחמד והכל אבל אני באמת לא רואה לאן היחסים האלו יכולים להמשיך.
(רעשי הרקע נעלמים במהלך המשפטים האחרונים של דינה וכשהיא מסיימת יש דממה ארוכה כששניהם מסתכלים אחד על השני. בועז מנסה להשחיל עוד מילה אבל דינה לא נותנת לו.)
דינה
(דינה קמה מהכיסא ויוצאת מהצד השני של הבמה. בועז מסתכל עליה עוזבת. כשדינה יוצאת הוא קובר את ראשו בידו.)
Posted in No Category by Eran with 2 comments.
תזכיר לי… למה אתה כותב מחזות?
הסיפור הספציפי הזה לא ברור כל כך מעבר לאינטראקציה האנושית הסטנדרטית שבו- סצנת חיזור טיפוסית שלא מחייבת רקע תפור במיוחד.
אני כותב מחזות כי בקורס בטכניון המרצה אמר לכתוב מחזה. זה חלק מהתיאטרון אז זה מה שעושים.
שתי התמונות האלו מציגות לנו את בועז ואת הבעיות בחיים שלו. לכאורה, בעיות מוכרות, שטחיות וקלות לטיפול אבל בתמונה הבאה רואים שהגורם להן הוא לא כל כך פשוט וקל.