The Less Interesting TimesWhen Knowledge and Technology Invade

2008/07/25 ביקורות בשורות

כשאני כותב ביקורת על ספר, אני, במקרה הטוב, יכול להגיד ללכת לקנות אותו או להשאיל מחבר או ללכת לספריה. עם שני אלה, אני יכול להפנות אתכם למקום שבו נמצא הספר כדי שתלכו לשמוע אותו. בדרך כלל, אני לא אומר על מה הסרט/ספר/מה שזה לא יהיה שאני כותב עליו כי קפיצה קטנה ל-Wikipedia או IMDb או מקום כלשהו יניב לכם תשובה יותר טובה משלי ויחסוך לי כתיבה. בקשר לשני הסיפורים האלו, אתם יכולים פשוט לגשת לכתובת המצורפת ולשמוע את הפרומו. ל-Podiobooks הגעתי דרך המלצה של “מופע השוליים“. לא לקחתי את מה שהם אמרו אבל מצאתי כמה דברים מעניינים אחרים.
Crescent: הוא סיפור אימה מד”בי. ובאמת צריך להיות יותר כאלו יותר טובים. הוא סוג של Space-Age Adventure שאני מאוד אוהב ביחד עם סיפור נחמד ודמויות נהדרות. הסיפור מוקרא על ידי הסופר ובהתחשב בעובדה שיש שם, בין הדמויות הראשיות, שלוש נשים שונות, לפחות חמישה-שישה מבטאים שונים ומחשב אחד, העבודה הקולית של ההקראה עצמה מרשימה ביותר. להוסיף לזה את האפקטים והמוזיקה שפיל רוסי מוסיף לספר שלו נותן לנו הפקה שמשתווה ולרוב מתעלה על הפקות מקצועיות אחרות.
סיפורי אימה לא מפחידים אותי כל כך ו-Crescent גם לא ממש נוגע בזה. אבל היו אנשים, בפרק התגובות, שאמרו שהוא שקשק אותם עד לעצמות. הסיפור אולי לא נורא מפחיד אבל הוא בהחלט מאוד מגניב, משעשע ולעתים מפוצץ ומשעשע. אם יהפכו את זה לסרט זה בהחלט יהיה מאוד אפקטיבי (ואולי גם לא יצריך תקציב גדול).
הדמויות שולטות, ההפקה נהדרת, הכתיבה חזקה והדיאלוגים שנונים. אולי לא סיפור אימה מדהים אבל הרפתקת מד”ב מצוינת.
וכשסיימתי לשמוע את Crescent, שמעתי את הפרומו של The Failed Cities Monologues.
The Failed Cities Monologues: הוא סיפור סייברפאנקי-נוארי לפי הפרומו וחשבתי לעצמי, טוב. נחמד. זה גם לא ספר כל כך ארוך. כמו כל סיפור סייברפאנק טוב, יש לנו עיר שבה העשירים מבודדים והעניים מתבוססים במיץ של עצמם, יש לנו מזימה סודית, בלגן מטורף וחוסר בחוק ברחובות. כמו סיפור נואר טוב, הוא מועבר דרך העיניים של הדמות, על ידי מונולוגים, פלאשבקים ורשת שתי וערב של סיפורים. אבל בגלל שהסיפור גדול מדי בשביל שדמות אחת תראה את כולו, הוא מועבר דרך העיניים של שמונה דמויות שונות.
גם רמת ההפקה פה שוות ערך לזאת של Crescent עם איכות קול מצוינת, אפקטים מתוזמנים במדויק, ואפילו חיוניים לסיפור, ומוזיקה אישית לכל דמות ודמות. פה, בניגוד ל-Crescent, יש יותר ממקריא אחד למרות שלקרוא להם מקריאים כנראה יהיה עלבון. אני חושב שהם כבר נכנסים לקטגוריה של Voice Actor או אפילו Voice Talent. מה שהכי תפס אותי בסיפור, מעבר לסגנון הסייברפאנקי, שפת הרחוב של כל אחד ואיך שהסיפור האישי של כל אחת מהדמויות לאט לאט מתאחה עם האחרות לכור היתוך אחד גדול, הוא שלמרות שהסיפור לא ארוך ויש פה שמונה דמויות שונות, לכל אחת מאותן דמויות יש מאפיינים משלה. כל אחת מהן עגולה בפני עצמה ומעבירה את הרקע שלה בסגנון שלה.
אני כבר נרשמתי לסיפורים הבאים, מה אתכם?

Speed Racer: ראיתי את הסדרה המקורית, שיחקתי את המשחק. את אוסף הנוסטלגיה והמטען העודף שהיה לי כשניגשתי לסרט קשה לשכפל. ונהניתי ממנו מאוד. זאת לא יצירה פורצת דרך. אין טעם לצפות למסרים עמוקים על מהות הקיום. זה סרט מגניב, מרהיב, מלהיב ומלביב (אני לא בטוח שזאת מילה אבל זה נראה לי מתאים). יש בו כמה טוויסטים, את רובם אפשר לצפות מראש, אבל זאת לא המטרה. הוא סרט מרוצים צבעוני, גדול ומפוצץ. בתור מי שאוהב מרוצים ורק מחכה שמישהו יעשה עוד Rollcage, נהניתי ביותר.
The Incredible Hulk: לא באתי לסרט בציפיות גבוהות. הסרט הקודם, ביחד עם הטריילרים שהראו מפלצות עשויות מגומי, גרמו לי לחשוב שאני הולך לראות סרט מפלצות קיצי וטיפשי שיחסל סופית את הסיכוי של איזה שהוא מותג Hulk בקולנוע. מה שלמדתי הוא שאדוארד נורטון יכול לעשות את הסרט. עד כמה שהבנתי, לא רק שהוא שיחק בתפקיד הראשי הוא טבל את ידיו גם בתסריט. סוף הסרט, כפי שאפשר לראות מהטריילרים, הוא בלגן של מפלצות אבל לפחות הדרך לשם הגיונית, תחילת הסרט נהדרת, וכולם עושים את עבודתם נאמנה. אפילו חייכתי כשראיתי את היקסון גרייסי מלמד את נורטון תרגילי נשימה.
שלשלאות שקופות: כחלק מהקורס בכתיבה דרמטית אמרו לנו גם לראות את ההצגות שהעלו בקורס. זאת אמרו הטובה ביותר. לפי דעתי, היא הגרועה ביותר. יש לנו שני אנשים בחליפות בית חולים שמקריינים לנו מערכת יחסים שאמורה להיות מזעזעת. יותר מהכל לא הצלחתי להתחבר. הם נראו יותר כאילו הם משחקים במערכת יחסים ולא באמת עושים אותה. זה נראה כמו ה-Read Through להצגה שלא באמת הגיעה.
רואה בשדות זרים: הצגה שעוד איך שהוא אפשר להתחבר אליה. אני מניח שדובר על מערכות יחסים בין מגדרים ועדות. היה מעניין עד שתפסתי שהם מסבירים המון ומדברים לאיזו שהיא דמות מעבר לקהל שלא עונה בחזרה. השחקנים היו דווקא סבירים אבל אני חושב שהרעיון הכללי התמסמס והתפספס. באותו זמן עשיתי כמה דברים אחרים ולא הרגשתי שפספסתי הרבה.
להתקרב דרך אגב: בעוד את הקודמות ראיתי בוידאו, את ההצגה הזאת הכריחו אותי לראות. כמעט שעתיים בלי הפסקה בצפיפות של התיאטרון הקטן בתחת של הבניין ההומניסטי. השחקנים היו לא רעים אבל החומר שהיה להם לא מדהים. מדובר היה על מרובע אהבה של שלושה גברים ואישה ואיך הם מסתדרים. התשובה? רע מאוד. המרצה שלנו אומר לנו שבתיאטרון מבטלים את ההפרדה בין קהל ובמה ונראה שזה כל מה שהמחזה הזה ניסה לעשות – לפרוץ דרך. הוא כל כך ניסה לפרוץ דרך שמרוב האבק שהוא העלה כבר פספסתי את הסיפור. היה שם כל כך הרבה בלגן שהתנתקתי לחלוטין מהסיפור.
לסיכום: זאת לא הפעם הראשונה שאני רואה הצגה. ראיתי כבר את ההמחזות של באפי וראיתי את חלום ליל קיץ, ראיתי את Cats וראיתי את מרשעת, קראתי את המלט, חלום ליל קיץ המקורי ומקבת’ וכולם (למרות שיש לי כמה הערות על הדמויות של שייקספיר) היו יותר טובים ממה שראיתי בטכניון.
פני מועדות לכוכבים: כשהתחלתי לקרוא את הספר חשבתי לעצמי, איזה יופי. אני קורא ספר משנות החמישים והוא נראה כמו כל הקטעים המצחיקים ההם מ-Technovelgy. זאת אומרת, מצבים, אנשים, אירועים, יכולות כמעט בלתי סספינדים בעליל. אבל לאט לאט המצב החל להשתנות, בעיקר כשגולי פויל נהיה פחות אידיוט וכל הפרשה החל להתפתח. לקראת הסוף, הספר כבר נהיה מגניב ביותר. אני מסכים שהייתי צריך לקרוא אותו לפני צד שמאל של החושך, כי הספר הזה, בינתיים, מקרטע.
Spore Creature Creator: המשחק עצמו נראה מגניב בטירוף. אני מסוגל להבין את ההגיון מאחורי שחרור חבילת היצורים כבר עכשיו אבל מבחינתי זה כמו הטמגוצ’י:יאיי! איזה יופי! מגניב! אה… קצת מציק. אין לי כוח אלייך. עזוב אותי בשקט. אני מחזיר אותך למפעל. אותו דבר כאן. כן, זה מגניב בהתחלה אבל ההתלהבות מצטננת דיי מהר ואני רק רוצה שייצא כבר המשחק. זה חביב. אבל לשימוש של רוב האנשים עדיפה ה-Hero Machine.
Bejeweled 2: משחקי פנאי בדרך כלל לא תופסים אותי. אני מעדיף משחקים רציניים יותר עם עלילה, סיפור, אולי אפילו אמירה. PopCap לא עושים משחקים כאלו. אבל הם עושים משחקים מגניבים שמחזיקים אותך לקצת זמן. מסוג המשחקים שגם אחרי שגומרים את כל הפאזלים ומסירים מהמחשב הראשי, הם עדיין נמצאים על הטלפון כדי שיהיה אפשר לשחק קצת שמשעמם ומנסים להעסיק מישהו.
Hancock: מראש חשבתי שמדובר בסתם סרט משעשע על גיבור על בעל כורחו אבל זה הרבה יותר מזה. זה מגניב, זה מצחיק אבל יש שם גם סיפור עמוק יותר, טיפה רקע ומערכות יחסים מעניינות. ציפיתי ליותר מהקטע שבו הוא באמת נלחם ברעים אבל סך הכל יצא טוב מאוד. אני רוצה המשך.
Wanted: ציפיתי שהם יהרסו את הקומיקס. זאת אומרת, ידעתי מראש שהסרט לא יהיה כמו הקומיקס. ציפיתי שהוא יהיה סרט פעולה מגניב אבל יהרוס את הרעיון הענק של הקומיקס. מה שהבנתי הוא שכשקנו את הזכויות לסרט, זה היה הסיפור. מארק מילאר שינה אותו אחרי זה למה שבסוף היה Wanted, הקומיקס. אז, האם הסרט דומה לקומיקס? לא יותר מדי. האם הוא פחות טוב. בכלל לא. הוא סרט פעולה טוב והוא עומד בפני עצמו. יש לו סיפור אחר אבל סיפור חזק, דמויות מצוינות ואווירה מגניבה מאוד. זה באמת מזכיר לי שרציתי לראות את Day Watch.
What the Bleep Do We Know?: מה חשבתי לעצמי כשצפיתי בדבר הזה? לא יודע. אני מניח שרציתי לראות על מה מדברים. הרי, אי אפשר לרדת על משהו בלי להכיר אותו. אז יש שם מדענים אמיתיים ומסתבר שהשחקנים הראשית היא זוכת אוסקר וגלובוס הזהב אבל כל זה עטוף בבלגן של דעות, השערות, תיאוריות נכונות בחלקן והרבה זיוני שכל. The Elegant Universe היא תוכנית יפה עם הרבה אפקטים חזותיים ובריאן גרין שעושה הרבה דברים מוזרים בזמן שהוא מסביר על מכניקת קוונטים. בסרט הזה יש יותר אפקטים חזותיים מכל סרט תיעודי אחר, הוא גם לא ממש תיעודי כשבערך חצי ממנו עלילתי, הוא בנוי כמו משחק סבתא סורגת שיצא מכלל שליטה ורק בסוף מגלים מי הם בכלל כל האנשים ההם – אחת היא רמת’ה, האל האטלנטי העתיק – והיוצרים הם לקוחות שלה. בקיצור, אפשר להימנע.
Jekyll: אמרו סטיבן מופאט. אמרו לראות דברים שלו. אמרו ג’קיל הוא אחת הדוגמאות היותר טובות. אז מי שרוצה לדעת למה זה טוב שסטיבן מופאט הוא זה שמחליף את ראסל דיוויס ככותב הראשי של דוקטור הו, כדאי שיראה את ג’קיל. סיפור טוב, שחקנים נהדרים, ביצוע מצוין והכתיבה באופן כללי יוצאת מהכלל.
לילי אולי ציטטה את “!Husband! I have questions” אבל אני חושב שיותר טוב כשהוא עומד בגוב האריות ואומר: “I still have my pride”. אז לכו לראות, עכשיו!
Hellboy – Sword of Storms/Iron and Blood: מסתבר שהם לא הפסיקו אחרי הסרט הראשון. בינו לסרט החדש יצאו עוד כמה סרטים ישירות לוידאו, הם רק מצוירים. אבל עדיין עם כל הצוות, עם הסיפורים המקוריים ועם גיירמו דל טורו מפקח. שני הסרטים קצת מפולגים, לא הכי מאופסים על עצמם וקצת מטומטמים אבל עדיין סרטי פעולה טובים. הציורים לא נוראיים כמו סגנון האנימציה המצומצם החדש ועדיין יש בהם את כל הסגנון של מארק מיניולה. והכי חשוב, עדיין יש שם את כל העקיצות והציניות כלפי העל טבעי שיש בהלבוי ורק היה חסר יותר מהעיצובים המגניבים (בסגנון הבואו-נראה-איפה-עוד-לא-שמנו-כנפיים/עיניים) שמאפיינים יותר ויותר סרטים דל דל-טורו. סך הכל, בשביל חוויה שלוקחת כשעתיים וחצי מהחיים, אלה היו שני סרטים דיי מהנים.
10,000 BC: אני ואח שלי מחזיקים שש מתוך שמונה המשחקים בסדרת Grave Robbers from Outer Space בה כל אחד מנסה להפיק סרט סוג ב’ ולהרוס את זה של האחרים. משחקים מלאים בהומור ובירידות על התעשייה. כבר היה לנו מד”ב/אימה, הרפתקה, אקשן הונג-קונג, המשך של מד”ב/אימה, סרטי שנות ה-70, פנטזיה, פיראטים ומערבונים. אם יעשו את ההרחבה הבאה על סרטים פרה-היסטורים, אז 10,000 BC הוא מקום מצוין לקבל רעיונות.
מהשמות של הדמויות, דרך הקול הגוא’אולדי של החוטף הראשי ועד האל של בוני הפרמידות, כמעט כל פרט בסרט דורש ירידה, עקיצה או שמישהו היה צריך להרביץ לכותבים עם מקל דק ולצעוק עליהם “מה לכל הרוחות אתם חושבים?”. כל התפתחות עלילתית, מההתחלה דרך הדברים הקטנים ביותר ועד מכת הסיום, הייתה צפויה לפחות כמה דקות מראש (ולא, לשים הבעת הפתעה ותדהמה על דמויות לא עוזר נגד זה) וגם המשחק עצמו לא היה מרשים במיוחד. הסרט קלישאי, ארוך מדי ועם יותר מדי פאתוס. ובכלל, צריך להגיע BCE.
Nitro: ניטרו היה סרט של סוף הערב. אבל למען האמת, לא היה מגיע לו. כששאלתי מה זה קיבלתי את התשובה שזה סרט על מרוצים ומישהו שנאלץ לחזור כדי לעזור לחבר או משהו כזה. לא הכי מדויק. נתחיל מזה שזה סרט קנדי ולצערי, כולם דיברו צרפתית. אבל הסיפור עצמו דווקא דיי חזק. מדובר על עובד בניין שלאשתו לב חלש ותרומה לא נראית באופק אז הוא חוזר חזרה למרוצים כדי להשיג את הכסף לקנות השתלה עכשיו ומיד. בשביל זה הוא יצטרך גם להיתקל בכל האנשים שהוא עזב שם לפני שנים, הטובים והרעים. אבל באמת? המירוצים זה לא העניין הגדול. החלק הארי של הסרט הוא איך ג’וליאן מסתבך עם כל המכרים שלו, מה קורה עכשיו ומה קרה קודם, למה זה כל כך חשוב לו לעשות את זה ואיך הילד הקטן מסתדר בכל הבלגן. השחקנים טובים אבל מה שמחזיק את הסיפור זה התסריט עצמו. קצת מבולגן כרונולוגית אבל ברגע שתופסים מי, מה ומתי מבינים שמה שרואים זה השתלשלות אירועים אמינה עד למצב המתוסבך שבו אנו נמצאים. הדבר היחידי שהפריע לי הוא הסוף שהיה פתאומי מדי וקלישאי מדי. אבל למרות זאת, הסרט נסגר טוב ולא בצורת “הסוף טוב הכל טוב” שאמריקנים אוהבים אלא איך שהוא היה אמור להיגמר באמת. סרט קנדי, זר ולא מוכר? כנראה. שווה צפייה? כן.

Posted in Reviews by Eran with 4 comments.