מה היא קללה עסיסית בין חברים?
זה קורה כל הזמן בין חברים. מקללים אחד את השני.
“יא מנייאק”
“לך תמצוץ לי”
“אתה מקולקל”
“אוהב מיקרוסופט”
“הלוואי שתבלה את כל החיים שלך בלכתוב אסמבלי.”
לא דברים רציניים במיוחד.
זאת רמה מסוימת שמגיעים אליה בין חברים שאתה יודע שאתה לא אומר את זה באמת. אבל יש חברים שאתה מרגיש שאתה יכול לעשות את זה ויש חברים שלו. וזה גם לא ממש תלוי בכמה זמן אתה מכיר אותם. זה יותר תלוי בכמה אתה מכיר אותם: האם הם יהיו אלו שיקחו את זה כבדיחה או שיקחו את זה ללב? האם זה בכלל מקובל בתוך הנסיבות?
אני בדרך כלל לא עושה את זה.
Posted in Thinking Out Loud by Eran with 10 comments.
אני לא מקללת. בכלל.
להוציא ממני “מניאק” צריך להיות כישרוני במיוחד כי מילות קללה, גם כשאין כוונה כזו מאחוריהן, הן מחוץ ללקסיקון. כאילו קללה היא חטא שלא ייעשה ויהי-מה.
לפעמים זה מציק לי. הייתי רוצה לדעת לקלל מדי פעם. ודווקא יש מקללים במשפחה שלי – אמא שלי ואחותי. מכל השאר לא סביר לשמוע “מחמאות”.
ומהצד השני, אני אף פעם לא מתייחסת ברצינות לקללות, בין אם מכוונות ובין אם לאו. אני גם לא מחזירה כשמקללים אותי, אלא מסתפקת ב-“תודה, גם את/ה.” או “תודה, גם לך.”
לחלוטין תלוי בסיטואציה מול כל אדם ואדם.
קללות הן חלק מהתקשורת שלנו עם האנשים סביבנו ואנחנו מנצלים אותן כמו כל כלי תקשורתי מוסכם חברתית. (ברכות, איחולים, אימרות, צעקות וכו).
אני “לצערי” עושה וחוטא בכך רבות… ולא רואה בזה דבר מאוד פסול… לרוב זה נאמר בצחוק, ונועד על מנת לשייך את האדם המקולל בבירור לחתך האוכלוסיה אליו אני רוצה לשייך אותו.
לדוגמא אין לי שום בעיה עם קהילת הגאים בארץ, פשוט לפעמים אני ממליץ לאנשים שנראים מתאימים… אה… לבקש שם כרטיס חבר מועדון…
ושוב, הכול בגדר המלצה. וכמו שכתבת – הכול תלוי גם בנושא ובנשוא. בסיטואציה.
אני משתמשת ב”נודניקית”, “מפגרת” ו”זונה” כלפי שתיים שאהבה נפשי, ושתיהן בלבד, וגם זה רק אחרי שכוניתי כך על ידיהן קודם.
זה פשוט עוד אחד מהדברים הישראליים מאוד האלו.
כל אחד בהתאם לעצמו, לנסיבות ולחבריו אבל זה עדיין נפוץ.
אני לא עושה את זה.
אני פעם הגעתי למצב של כמעט דמעות, כשהקללה האישית שלי הפכה לאימרה שגורה והחלה לשמש תיאור של סתם כל אדם (“מה זאת אומרת, ‘נבלה בזלית שכמותה’? זה שם החיבה *שלי*!”) (נו, עלבונות האוניברסיטה האלה. שיעור על הגרעינים הבזליים ויום ארוך).
רוב שיחות הטלפון שלי עם חברות קרובות מתחילות או במילים “שלום לתפלצת” או בסגנון “יקירתי מחמל נפשי האהובה עלי מכל” – והראשון מביניהם הוא זה ששמור לימים בהם אני מתגעגעת ומרגישה מלאת חיבה במיוחד.
העניין הוא שאני יודעת – יודעת ללא שמץ שמצו של ספק – שלא מתכוונים לזה, שהאנשים האלה אוהבים אותי, אבל ממש, ומאוד, וללא סייגים. ולכן הם יכולים להגיד לי דבר כזה, תוך כדי חיבוק ונשיכה (לא טענתי שהם נורמליים, רק שהם נפלאים). וכל אמירה כזו היא תזכורת לזה. והיא טבעית, וכנה, ואמיתית, וחשובה לי יותר מאלף מחמאות. בדיוק מאותה סיבה, אני מרגישה בנוח לחלוטין לדבר אליהם ככה. מה בנוח? זה כיף אדיר!
ואגב – זה לא עניין ישראלי. ג’רום ק. כבר כתב על זה, מזמן ובבריטניה. אבל נו, זה נכון להכל, לא?
את והג’רום ק. ג’רום שלך… טוב שחזרת. :)
הרעיון הוא רק להדגים שהדבר נפוץ ולא צריך לפחוד או להרתע ממנו.
תמיד. :)
“In the course of time my friends arrived on the opposite bank, and they stopped and watched him too. His back was towards them, and they only saw his jacket and cap. From this they immediately jumped to the conclusion that it was I, their beloved companion, who was making an exhibition of himself, and their delight knew no bounds. They commenced to chaff him unmercifully.
I did not grasp their mistake at first, and I thought, “How rude of them to go on like that, with a perfect stranger, too!” But before I could call out and reprove them, the explanation of the matter occurred to me, and I withdrew behind a tree.
Oh, how they enjoyed themselves, ridiculing that young man! For five good minutes they stood there, shouting ribaldry at him, deriding him, mocking him, jeering at him. They peppered him with stale jokes, they even made a few new ones and threw at him. They hurled at him all the private family jokes belonging to our set, and which must have been perfectly unintelligible to him. And then, unable to stand their brutal jibes any longer, he turned round on them, and they saw his face!
I was glad to notice that they had sufficient decency left in them to look very foolish. They explained to him that they had thought he was some one they knew. They said they hoped he would not deem them capable of so insulting any one except a personal friend of their own.
Of course their having mistaken him for a friend excused it. I remember Harris telling me once of a bathing experience he had at Boulogne. He was swimming about there near the beach, when he felt himself suddenly seized by the neck from behind, and forcibly plunged under water. He struggled violently, but whoever had got hold of him seemed to be a perfect Hercules in strength, and all his efforts to escape were unavailing. He had given up kicking, and was trying to turn his thoughts upon solemn things, when his captor released him.
He regained his feet, and looked round for his would-be murderer. The assassin was standing close by him, laughing heartily, but the moment he caught sight of Harris’s face, as it emerged from the water, he started back and seemed quite concerned.
“I really beg your pardon,” he stammered confusedly, “but I took you for a friend of mine!”
Harris thought it was lucky for him the man had not mistaken him for a relation, or he would probably have been drowned outright.”
ותודה – טוב לחזור, האמת, למרות הלחץ הלימודי… והיי, אני אראה אותך מחרתיים (וביום שאחרי? אתה בא לפיקניקונג?)!
לפנטזי.קון אני כנראה אגיע. אבל לפיקניק לא.