אימרו שלום
מה הקטע עם לעצור ולדבר עם כל מי שאי פעם הכרת? במיוחד כשממהרים.
בסדר, אז הייתי איתך באותה כיתה. מאז שסיימנו בית ספר לא החלפנו אף מילה ובטח שלא חשבנו אחד על השני. למה שאתה תעניין אותי ולמה שאני אעניין אותך?
זה אפילו יותר מוזר כשמדובר בחבר של חבר כי אז נמצאים יותר זמן באותו מקום אבל הדבר היחידי שמשותף הוא החבר המחבר.
אני מעדיף את שיטת הסמוראים: קידה קלה או ניד ראש. זה עונה, לפי דעתי, על הדרישה המינימלית של “ראיתי אותך, אני מכיר בקיומך ולא מתעלם ממך. עכשיו אני צריך ללכת.”
Posted in No Category by Eran with 15 comments.
אם אתה באמת רוצה לחוות את עומק הזוועה – קח בוגר שמונה מאתיים (או כמו שאני אוהבת לקרוא להם בחיוך תמים, “אה, גם אתה משתיים-שמונה מאות?”) לסיבוב במסדרונות האוניברסיטה העברית. ישלש את זמן ההגעה שלך לכל מקום נתון, מינימום. ולא, אנשים, זה שאתם “יחידה גדולה, בגודל של חיל הים” זה לא תירוץ – תשמעו למי שהיתה בחיל הים, אני לא עוצרת להגיד שלום לכל מי שנשם על החיל. וזה פשוט מטורף כמה פעמים צריך להסביר לאנשים שלא צריך לעצור לדבר עם כולם, שקצת סנוביות בריאה עוד לא הרגה אף אחד בעוד ידידותיות יתר עומדת להרוג לפחות אדם אחד ובעתיד הקרוב מאוד, גם שנים של אילוף לא יעזרו. מקרה אבוד, אני אומרת לך. מזעזע.
אה-הה!
פתאום גיליתי משהו – רק האקספלורר המניאק גונב את תחילת השורה. בשוא”ש רואים יופי.
(זה היה רמז דק לכך שהתקנתי את השועל אמש…)
ובחזרה לענינינו – אי יצירת קשר עין לרוב פותרת את הבעיה, ובמידה ועוצרים אותך, פשוט תתנהג כאילו אתה לא מכיר את הבנאדם. כאמור, קצת סנוביזם בריא עוד לא הרג אף אחד (אבל הוא די קטסטרופלי כאשר צריך רפרנסים להעתק…סליחה, לכתיבת תרגילים).
אבל אי יצירת קשר זה לא מנומס ואני משתדל להיות מנומס. אני גם לא מתכוון לעצור ולנהל שיחת היכרות מחודשת עם כל אחד.
הרעיון הוא ש-“היי, שלום. הכל בסדר? מה עושים בחיים? לאן אתה הולך? טוב, ביי.” זה המקסימום שאני מוכן להגיע אליו. אני בדרך כלל לא ממשיך מעבר ל”שלום”.
אבל מציק לי האנשים שפתאום רואים איתך וחייבים לדעת בדיוק מה עשית מאז הפגישה האחרונה ומה אתה מתכנן לעשות עד הבאה.
ובדרך כלל מעתיקים ממני כי אני כותב במחשב.
פתרון שעובד בשבילי (אבל אני לא בטוחה שיעבוד בשבילך):
1. להבחין באדם מרחוק (זה החלק הכי בעייתי, בדרך כלל אני לא מבחינה באנשים).
2. להאיץ מעט את קצב ההליכה ולאמץ חזות מפוזרת, מבולבלת, ועם קורטוב של לחץ (לא להגזים במשחק, ניואנסים בלבד).
3. בלי לעצור (וזה חשוב מאוד – בלי. לעצור.) לפנות אל אותו אדם בחצי סיבוב, בחיוך זורח, ולומר שלום. אז, בצחוק מתנצל, להוסיף: “אני… כל כך באיחור…”.
4. להמשיך לדדות-לא-לגמרי-לרוץ בכיוון המקורי, תוך פניה אחורה ונפנוף.
זה פתרון קיצוני, ומאמצים אותו רק עם אנשים שמניסיון יכולים לשתות 20 דקות מהזמן שלך בלי למצמץ, אבל הוא עובד. כמובן, שווה לזכור שזו ההתנהגות הנורמלית שלי רוב חיי (אני חיה במעין איחור-מפוזר תמידי), ולא להסיק ממנה שאני מנסה להתנער מכם, או משהו. אני פשוט מיישמת אותה בצורה מכוונת מפעם לפעם. אה, אבל מה זה משנה – ממילא הסיכוי שאני אשים לב למציאות מספיק כדי להבחין בכלל שיש בה אנשים, ואז גם אצליח לזהות אותם, הוא פחות או יותר אפסי…
אני חושב שכשהיית קטנה מישהו ניסה להטיל עליך לחש Phase Out וסבל מ-Epic Fail.
lol
התיאוריה שלך בהחלט קוסמת לי הרבה יותר מ”משהו במוח שלך דפוק”, שהיא משום מה התיאוריה הפופולארית…
אני חושבת שהבעיה עם השיטה של מאץ’ היא שבשביל שהיא תעבוד באופן מושלם צריך שעון כיס ענק ולהיות ארנב לבן.
תראי, כבר נאמר עלי שאני לא מחוברת למציאות, אבל אני די בטוחה שאם היה לי שעון כיס ענק – הייתי שמה לב.
“תעבוד באופן מושלם” אמרתי. חוצמזה, אני חושבת ששתי אוזניים ענקיות לבנבנות דוקא יתאימו לך ;-)