Bessie’s First
אתמול חזרתי מהעבודה קצת מאוחר יותר מהרגיל. יצאתי בזמן אבל כל תחנות האופניים ליד העבודה היו ריקות ולכן פספסתי את האקספרס לחיפה. כשכן הצלחתי להגיע לעיר, לא הצלחתי למצוא את בסי במגרש החניה והתחלתי קצת לדאוג עד שראיתי שחניתי ממש קרוב ונרגעתי.
עליתי את רחוב פרויד בדרך הרגילה וכדי לא להיתקע מאחורי מכונית איטית, מה שיכריח אותי לאבד מומנטום ואז לעבוד עוד יותר קשה כדי להחזיר לעצמי מהירות, עברתי לנתיב השני לעקיפה. נכנסתי מיד אחרי SUV שעבר אותי ולפני מרצדס לבנה. אני חשבתי שנכנסתי כמו שצריך. הם לא הסכימו איתי. הם צפצפו עלי והבהבו עליי וחשבתי האם לא לעבור חזרה ימינה בכוונה אבל הם עקפו אותי מימין לפני שהספקתי להשלים את המחשבה הזאת. חזרתי לנתיב הימני והמשכתי כרגיל.
כל הדרך המפותלת הזאת לפרויד היא מאוד צפופה ומווסתת על ידי שני רמזורים אז לאחר כמה דקות ראיתי אותם שוב. הם נתקעו בנתיב השמאלי ואני, יודע שבשביל הדרך שלי צריך להישאר בנתיב הימני, עברתי אותם והתמקמתי בדרך לרמזור. הם הגיעו אליי מימין ולרגע חשבתי שהם רוצים לפנות ימינה אבל ברגע שהרמזור הפך לירוק ואני נסעתי, הם נסעו אחריי. פה חשדתי.
ניסיתי להתקדם בזריזות אבל בלי באמת למהר וכיוונתי לדרך הרגילה שלי במורד פיק”א. הדרך התפנתה אחרי הרמזור הראשון. אני עברתי לנתיב הימני. הם באו לעקוף אותי משמאל אבל נשארו לידי וצפצפו עליי. ואז הם עברו אותי, עצרו באמצע הכביש, יצאו מהמכונית והתחילו לרדוף אחריי. אני, בתגובה מיידית, העברתי להילוך אחורי ונתתי בגז. הם רדפו אחרי קצת עד שהתרחקתי והם ויתרו. ניסיתי לחזור אחורה לפניה של הרמזור ולקחת כביש אחר.
הם איך שהוא הצליחו למצוא אותי שוב. כנראה ירדו למטה, עשו סיבוב וחזרו בזמן שלקח לי לסוע לאחור. הם נסעו אחרי ביקינטון ונצמדו אליי. אז חשבתי שהדבר הכי חכם לעשות הוא כנראה להתקשר למשטרה. כמה מהר שיכולתי, הפעלתי את האוזנייה האלחוטית וחייגתי 100. דיברתי עם המוקד כישרדתי בזלמן שניאור וביקשתי שישלחו אליי ניידת כי באמת חששתי שהם ישיגו אותי ויעשו לי משהו לפני שאני אספיק להגיע למקום עם הרבה אנשים. כיוונתי לטכניון וביקשתי שישלחו לשם ניידת.
אבל כשהגעתי לסוף זלמן, הרמזור היה אדום. חששתי לעצור, גם ליד עוד כמה מכוניות אז ברגע שהנתיב של המכוניות המגיעות משמאל התפנה, פרצתי אל הצומת ימינה בניסיון להתרחק מהם. הם גם יצאו באדום, מה שבאמת אישר לי שזה לא סתם בריונות כביש רגילה. כי גם אם חתכתי מישהו בצורה לא נחמדה, הבן אדם הרגיל לא יעבור אדום בשביל להתנקם בי, נכון? אבל מהר מאוד אחרי הצומת הם עברו אותי שוב וחסמו את הדרך. מרוד פחד, הכנסתי להילוך אחורי וניסיתי לחזור אבל לא ראיתי את המכוניות שכבר התחילו להגיע מאחוריי ומישהו נכנס בי. זה כנראה שהפחיד אותם או משהו או שהם לא רצו להיות מעורבים בתאונה והם הסתלקו משם.
כל הזמן הזה דיברתי עם המשטרה וביקשתי שלא ינתקו עד שמגיעה ניידת שמא אותם אנשים יחזרו לפני שהניידת תגיע. ובאותו הזמן גם יצאתי החוצה כדי לראות מה קרה ולהבטיח לגבר במכונית השנייה שאני לא מתכוון לברוח או משהו ואנחנו נחליף פרטי ביטוח כמו אנשים מתורבתים.
אחרי כמה דקות הגיעה ניידת, הודעתי למעין שאני בסדר ויכולתי לדבר בלי לחץ. החלפנו פרטים, צילמנו את המכוניות, הסברתי למשטרה וקיבלתי ליווי הביתה.
למרות שאני משתדל לא להיות גזעני, האנשים שיצאו מהרכב שרדף אחריי היו בעלי עור יחסית כהה ו”חזות מזרחית”. לצערי, אני לא חושב שראיתי את הנהג מספיק טוב בשביל לזהות אותו ממסדר ואני לא יכול להגיד יותר מ”מרצדס ספורט לבנה, כנראה שתי דלתות וארבעה מושבים עם מספר שנגמר ב-11, אולי 8-11″.
אחרי כמה שנים שהתאמנתי באמנות לחימה, אני מרגיש בטוח מספיק להתמודד עם פרחח רחוב אחד או שניים שחושבים שמספיק להם להפחיד ואנשים יעשו מה שהם רוצים. אבל כשאני רואה שני אנשים, לפחות, שעושים כל כך הרבה כדי להשיג אותי, וכשאני יודע כמה דקירות היו בארץ לאחרונה וכמה אנשים מתו בגלל שטויות, לא יכולתי למנוע את המעבר ל-Flight Response. מסיבה אחת פשוטה: מעין. אני יודע שזה נראה כאילו אני מנפנף בחיים שלי מדי פעם ולא מתייחס לסיכונים. אבל אני מודע מאוד לסיכונים. לכן אני עושה דברים רק כשאני יודע שהם מאוד בטוחים. ואם אני חושב שמשהו לא בטוח, אני עוצר בצד ומפסיק. והמצב הזה נראה לי לא בטוח לחלוטין ולא נראה לי שיכולתי להתמודד איתו לבד. לכן מה שהכתיב לי את המעשים זה המחשבה שלי על מה היה קורה עם מעין, מה היא הייתה חושבת, אם משהו היה קורה לי. ובמצב כזה, עשיתי את כל המאמצים האפשריים כדי להיות בטוח.
בלונדון לא דוקרים אנשים ככה סתם ברחוב, נכון?
Posted in No Category, Weird by Eran with comments disabled.