יום שבת האחרון
אני רוצה לקחת רגע הפסקה מסיכום החתונה בשביל לתעד את מה שקרה ביום שבת האחרון.
זה התחיל עוד שבוע או יותר קודם כשקרן ביקשה מאיתנו את יום שבת. היא קודם ביקשה את המפתחות לדירה כנראה כדי לסדר מחדש ולהביא לנו הפתעות אבל לא יכולנו לוותר עליהם ולוותר על הדירה כל כך בקלות. בסוף היא ביקשה את יום שבת. כל זה בלי להגיד לנו כלום. אני שונא שעושים דברים כאלו. בדרך כלל כל כך קשה לתאם מה שאנשים אוהבים.
אז חשבנו שנלך להורים שלי, נעשה את השמירה שלי ואז כשנקום למחרת, יענו אותנו קצת בשביל הכיף. לא תיארתי לעצמי שנהיה צריכים להיות מוכנים בעשר בבוקר. ביקשתי מעמיחי שייקח את השמירה במקומי כדי שאני אוכל לישון. לא תיארתי לעצמי שהוא גם חלק מזה.
ברבע לעשר כבר התקשרו אלינו להיות מוכנים. וכמובן, שרק אז אמרו לנו שהבגדים שלנו הולכים להתלכלך. אבל אנחנו היינו רעבים וקצת עצבניים בגלל שלא אומרים לנו כלום וזה יוצר תקלות אז אמרנו שלא אכפת לנו מהתוכניות, אנחנו הולכים לנצל את פסטיבל הזית של הקיבוץ כדי לאכול קצת בחינם.
אחרי שדחפנו כמה עוגות שמרים נהדרות לתוך הלוע, הגיע הזמן ללכת לאיבוד. אחרי שהחרימו לנו מפתחות וטלפונים העמיסו אותנו על הרכב לאחת מהנסיעות הארוכות ביותר והמעיקות ביותר של חיי הבוגרים. וכל זה, בשביל מתחם הפיינטבול הנורמלי היחידי בארץ. אבל זה עוד לא אמרו לנו.
קודם הגענו לאיזו חורשה קטנה ליד קרית שמונה כדי לעשות לנו מספר מבחני זוגיות.
המבחן הראשון, כפי שנאמר לנו, היה מבחן הסבלנות. מעין הייתה צריכה ללמד אותי לנגן את יונתן הקטן, או לפחות את הפתיחה שלו, בחליל צד ואני הייתי צריך ללמד אותה קאטה או שתיים. ואני חייב לציין שבשתי החזיתות הייתה הצלחה מרשימה ביותר.
המבחן השני היה מבחן שיתוף הפעולה בו היינו צריכים לקחת מגדל של ג’נגה בגודל יותר ממלא ולהכפיל את גודלו. הלבנים היו גדולות מדי, קלות מדי ולא אחידות. קצת רימינו וסגרנו אותו ב-175% מהגובה המקורי אבל זה היה מספיק קשה גם ככה עם הרוח.
המגדל קרס דיי מהר אחרי שעזבנו אותו. הרוח וכל זה. ואחרי שארזנו אותו, ואחרי ריקוד ניצחון קטן, סילקו אותנו להגושרים, שם (ואני חייב לציין שזה היה קצת צפוי) נכנסנו למתחם הפיינטבול.
וזה היה מבחן העמידה כנגד כל הסיכויים. למרות שמעין לא כל כך מתלהבת מפעילויות מסוג זה, היא הסכימה לנסות וכיכבה בתור הצלפת. שיחקנו שני סיבובים עם עוד שני ילדים ועוד סיבוב מרכזי של שנינו נגד כולם. סיבוב זה נגמר בסוג של ניצחון טכני כתוצאה של אי הבנה. אבל התוצאה הייתה שמעין ללא פגע נשארה מול צל ואיתי שחטפו קצת. וזה יפה מאוד.
על כל המבחנים האלו קיבלנו מפתחות שישמשו אותנו מאוחר יותר.
אחרי דרך ארוכה במיוחד ועצירה לארוחת ערב (כדי שכולם יספיקו לארגן את החלק הבא בתוכנית בלי שנשים לב) הגענו חזרה הביתה להפסקה קצרה ושני המבחנים האחרונים.
המבחן לפני האחרון היה שאלון מקבילי בו נאלצנו לכתוב את התשובות של השני על כל מיני שאלות סטנדרטיות כמו “איזה כוח על אתה מעדיף?”, “מה הרשע הקולנועי המועדף עליך?” ו”מה היית עושה אם היית יכול לסוע בזמן?”.
המבחן האחרון, אחרי שהביאו אותנו למועדון לחבר והחברים הטובים שלנו קפצו מאחורי הדלפק וגם הגיעו בקצת איחור דרך הדלת, היה לפתור חידה דמוית איינשטיין (כי מעין אוהבת את הדברים האלו וגם אני מחבב אותם במידה מסוימת) על מנת לגלות את כל מאפייני התכולה של הקופסאות הסגורות במנעולים.
ומה היה בקופסאות הסגורות? קופסת שוקולדים, צעצועים משעשעים, סוכריות, נר ומפזר ריח והכונן שני טרה-בית שאנחנו מדברים על לקנות כבר חודשיים.
בסוף, בלסנו אוכל זבל, דיברנו והשתעשענו, והיינו צריכים ללכת כי כבר נהיה מאוחר. וגם שכחתי את המעיל ג’ינס שלי במועדון. :(
—-
לסיכום, יש דבר אחד ועיקרי שהיום הזה גרם לי לחשוב עליו. הוא גרם לי לחשוב על כל האנשים הנהדרים שארגנו אותו, שעזרו לארגן אותו, שסיפקו לו תמיכה או סתם באו כי קראו להם.
זה גורם לי לנצנוץ של שמחה ודמעה מתאימה בזווית העין, לחשוב על האנשים שאוהבים אותנו כל כך כדי לעשות את כל זה. על כך שהעובדה שאני ומעין ביחד לא עשתה טוב רק לשנינו אלא גם שיפרה את העולם במעט וזה גורם לי גם לקצת עצב כי אני רוצה לעשות דברים כאלו לאנשים אחרים אבל אני לא חושב שזה ביכולתי.
אז לכל מי שהיה שם ולכל מי שעשה כבר דברים דומים… You don’t have to say it first, because I love you too.
Posted in Maayan, No Category by Eran with 2 comments.
couldn’t b there, so we thought friendly thoughts about you two instead :p
לכן השורה האחרונה. :)