The Less Interesting TimesThis is My World and You Can Pry it from My Cold Dead Fingers

2006/08/14 לא זכיתי בכלום

ביום שישי הייתה מסיבת הילדים האחרונה. כולם הגיעו לשם כשהילדים עוזבים לפי קבוצה כל חצי שעה בערך. אני הגעתי קצת מאוחר כי סיימתי משמרת רק ב-22:00. סך הכל, היה מאוד כיף. הייתה מוזיקה, הייתה שתייה, אנשים מסביב מבסוטים ונהנים. אני רק חיכיתי שכולם ילכו חוץ מה-LITs כדי שאני אוכל להגיד להם לבד לילה טוב. הייתי צריך ללכת לישון כי בשבת הייתה לי המשמרת האחרונה שמתחילה על הבוקר.

אבל זה לא מה שהיה חשוב. מה שהיה חשוב זה מה שקרה אחרי זה.

ביום שבת היה הטקס האחרון. ב-18:00 הייתה הארוחה האחרונה עם הילדים. נשף גדול ויפה עם ארוחה גדולה וטעימה וטקס גדול אחרי זה. מה ששיעשע אותי היה שיונתן וגלעד לא באו אליו, כמובן, ועינב ביקשה ממני ללוות אותה לטרק לקחת מעיל. אז כשהגעתי חזרה לטקס, הגעתי בדיוק בזמן כשטוני ביקש להודות לצוות האבטחה. אני מגיע לשם ומרחוק הם קוראים לי ולא הבנתי מה הם רוצים. לקח לי כמה שניות עד שהבנתי שאני צריך לרוץ לשם כדי לקבל קצת קרדיט ראוי.
אחרי שטוני הודה לכל הצוות שלו, הייתה חזרה מסיבית. כל השירים הזוכים בתחרות הקבוצות בוצעו מחדש. שירים נבחרים מההצגות שהילדים עשו בוצעו מחדש. מופע נבחר של המדריכים – בו ארבעה מהם מבצעים תרגילי קרקע עם סרט מתנפנף בחליפות צמודות – בוצע מחדש וכל קבוצה הציגה את הלוח שמסמל אותם. כל זה היה מאוד נחמד. הבעיה הייתה שאחרי כן, הציגו מופע שקופיות וסרטון שמסכם את הקיץ. שניהם היו גם מאוד נחמדים אבל הרבה יותר מדי ארוכים.
כשזה נגמר, הלכנו לדשא מול החדר-אוכל וצפינו “בשרפת השנה”. היה כתב גדול שכתוב עליו ‘2006’ והם העלו אותו באש כמו ביום העצמאות. כולם צפו בשקט מופתי, שקט, שנאמר לנו אחר-כך, היה מאוד יחודי בהיסטוריה של המחנה. נשארתי עד שהאחרונים הלכו אבל באותו זמן כבר היה לי כל כך קר שכמעט רצתי חזרה לבקתה.

היום בבוקר, קמתי, בקושי, בסביבות 8:15, תפסתי כמה פירות לארוחת בוקר ויצאתי לרחבת האוטובוסים. הילדים עלו אחד אחד לאוטובוסים לפי המקום אליו הם צריכים להגיע. זה אולי לא ממש השתווה לערב השירה של יום חמישי אבל גם שם לא היו הרבה עיניים יבשות. המדריכים בכו לפחות כמו החניכים אם לא יותר. אני עמדתי שם ונפרדתי מכל ה-LITs וחלק מהצעירים הבכירים שהכרתי יותר טוב. זה היה מאוד מאוד מרגש ובסוף גם הייתי צריך לתת חיבוק לכריס בגלל שהוא נראה בחור גדול וקשוח, הוא בכה מספיק בשביל כולם. דרו, מנהיג הקבוצה שלו, כינה בסוף את הקבוצה “Upper Village Girls” בגלל שהם בכו כמו ילדות קטנות.
נראה לי שהדבר היחידי שריסן את הדמעות שלי יותר הייתה העובדה שעדיין הייתי עייף וגם קצת מצונן.

כרגע מסתיימת המסיבה האחרונה של הצוות. זה התחיל עם ארוחה מאוד מתוחכמת, ולכן קצת מחוץ לטעמי, ב-19:30. פה אני צריך לסכם שאני לא אוהב פירות ים אבל חיות ים דווקא יכולות להיות טעימות. אכלתי כ-4 שרימפים ו-4 רגלי סרטן. היה לא רע. וכמובן, אני לא מסוגל להגיד לא לכרוביות ותפוחי אדמה מבושלים.
אחרי שסיימנו לאכול, הגיעה התור של פגישת הצוות האחרונה. בכל פגישת צוות בכל יום שישי מאז תחילת המחנה, יש סדר מסויים שחזר גם פה. טוני התחיל עם קצת הודעות מנהליות. אחרי זה הייתה ההגרלה על שני הפרסים האחרונים – 200 ו-300 דולר נוספים – ושוב פעם לא זכיתי בכלום. הדבר היחידי שזכיתי בו הקיץ היה שני משחות לרגליים ובתקווה ההורים שלי צריכים לקבל אותן בקרוב. אחרי זה חילקו את הבונוסים למי שחתם מוקדם על החוזה שלו ו/או הביא חברים (או במקרה של אנתוני, אחות – “מה? אתה לא קיבלת את בונוס הפניית האחות שלך?”). ולבסוף התחיל טקס ה-Shout Outs. זה, למי שלא מכיר, הזמן בו כל אחד מודה לכל מי שהוא רוצה להודות. אמרו לי שהוא יהיה מאוד ארוך, שבשנה שעברה הוא היה שעה וחצי, אבל הפעם טוני דאג לקצר אותו והוא לקח רק שעה ורבע. כשהוא התחיל, ניצלתי את ההזדמנות להזכיר לו את מי הוא שכח בכל התודות לצוות – אותו ואת המשפחה שלו. אחרי זה, היו סדרת תודות מאוד מרגשות ומצחיקות. גם פה, היו מספר אנשים שבכו תוך כדי ולא היו מסוגלים להשלים משפט. מצ’ול זה היה מעט מפתיע. כשריאן, מנהיג הקבוצה, והנציג של התחזוקה לא היו מסוגלים לדבר, גם לי הייתה דמעה בעין.
כשסיימו את הטקס הזה, התחילה המסיבה. קצת גלידה, קצת מוזיקה ובעיקר אנשים שמחליפים מידע, כתובות וטלפונים ודואגים להשיג את כל התמונות שהם לא הספיקו לקחת עד עכשיו. הסתובבתי והודתי לאנשים והצטערתי שלא יצא לי להכיר יותר מהם יותר טוב.

ועכשיו, אחרי שהכל נגמר ומתקרבים לסוף, אחרי שרקדתי והסתובבתי ונחתי ושתיתי ורקדתי עוד קצת, עכשיו אני מלא אנרגיה ומוכן לעוד שבוע עם זרם חדש של ילדים.

!Hug you later

Posted in No Category by Eran with 3 comments.