הרגל מגונה
אז מה קורה עכשיו?
אזעקות הופעלו, קטיושות נפלו, אנשים נלחצו, מקלטים הוכנו, תוכניות נקטעו וחברים נקראו לשירות מילואים. ולמה?
כשאני חושב על זה עכשיו, אני לא יודע למה.
למה החיזבאללה יורים עלינו וחוטפים לנו חיילים? כי הם רוצים שנשחרר אסירים. למה יש לנו אסירים? כי תפסנו אותם בפעם האחרונה שניסו לפגוע בנו.אולי אני לא מבין הכל אבל זה נראה לי כמו מעגל שחוזר על עצמו. ואותו הדבר קורה גם בעזה ובגדה המזרחית. הם רוצים שנלך מפה? זה לא יקרה. גם אם יש משהו בטענות שלהם (של הפלסטינים, לא הלבנונים), באלימות זה לא ילך. איך אני יודע? כי אם מנסים משהו במשך 60 שנה ואין התקדמות, אולי הגיע הזמן לוותר או לנסות שיטה אחרת.
כל ההתקפות האלה מתחילות להראות, יותר מהכל, כמו הרגל מגונה. כמו עישון. אחרי שעושים את זה מספיק זמן, למרות שזה לא בריא, קשה להפסיק. פשוט ממשיכים על מומנטום אבל בלי סיבה.
עוד מישהו שאני מכיר קיבל צו 8. הפעם זה מהסוג של “תבוא, כבר נגיד לך מתי אתה יכול לחזור.” עינב שוב מדברת על לעזוב את המחנה ולחזור לארוץ. ואני לא יודע מה לחשוב. מציק לי שאני נמצא עשרת אלפים קילומטרים מהבית. מציק לי שאני חסר אונים פה. אבל אם אני אחזור, אני אהיה חסר אונים גם שם. אלא אם כן יגייסו אותי. ואם יגייסו אותי? האם זה מה שאני רוצה? האם ככה אני רוצה להכיר את היחידה החדשה שלי? ואם כן, האם באמת נעשה משהו שימושי? ומצד שני, אני אוהב את תחושת הביטחון המרוחק שיש לי פה, ששום דבר שקורה בארץ לא ממש נוגע בי. ומצד שלישי, מה יחשבו על זה האנשים ב-CCS? ומצד רביעי, מה אם יקרה משהו, חס וחלילה, למשפחה או לחברים שלי?
בזמן האחרון אני מרגיש כמו סמרטוט. אני עושה את העבודה שלי, אני ישן, אולי מתאמן על הגיטרה, אולי סתם יושב ורואה טלוויזיה. אני מרגיש מרוקן, מרוקן מנטלית ולא פיזית (למרות שגם לא היה לי כוח ללכת לעשות התעמלות כבר שבוע). אין לי בעיה לרוץ לעיר וחזרה אבל לא מתחשק לי. בשבוע האחרון היו לי רק שלושה רעיונות חדשים כשרק אחד מהם לא היה מושפע ממשהו. אני חושב שזה שיא חדש מבחינתי, שיא תחתון.
אני מסוגל להחזיק רק מחשבה אחת באופן קבוע, המשפט שאני שם בחתימה שלי בפורומים: “הלוואי ונפגש שוב בזמנים פחות מעניינים.”
ואם כבר אנשים מצטטים שירים…
Been haunted by a million screams
But I can hear the marching feet
They’re moving into the street.
Now did you read the news today
They say the danger’s gone away
But I can see the fire’s still alight
There burning into the night.
There’s too many men
Too many people
Making too many problems
And not much love to go round
Can’t you see
This is a land of confusion.
This is the world we live in
And these are the hands we’re given
Use them and let’s start trying
To make it a place worth living in.
Our Superman where are you now
When everything’s gone wrong somehow
The men of steel, the men of power
Are losing control by the hour.
This is the time
This is the place
So we look for the future
But there’s not much love to go round
Tell me why, this is a land of confusion.
This is the world we live in
And these are the hands we’re given
Use them and let’s start trying
To make it a place worth living in.
I remember long ago –
When the sun was shining
And the stars were bright
All through the night
In the wake of this madness
As I held you tight
So long ago –
I won’t be coming home tonight
My generation will put it right
We’re not just making promises
That we know, we’ll never keep.
There’s too many men
There’s too many people
Making too many problems
And not much love to go round
Can’t you see
This is a land of confusion.
Now this is the world we live in
And these are the hands we’re given
Use them and let’s start trying
To make it a place worth fighting for.
This is the world we live in
And these are the names we’re given
Stand up and let’s start showing
Just where our lives are going to.
Posted in No Category, Thinking Out Loud by Eran with 10 comments.
אולי אתם צריכים לנסות לכתוב בעברית ואז ללחוץ על כפתור ה-R שמעל תיבת הטקסט.
היי, תראו! קיבלתי Trackback!