The Less Interesting TimesThis is My World and You Can Pry it from My Cold Dead Fingers

2006/07/11 מחשבות של שמירה מאוחרת

אתמול נסענו לשחק באולינג. אני בארה”ב מותר לי להגיד “באולינג”. זה רק מוסיף ומראה שטוני דואג לצ’פר גם את הצוות שלו ולא רק את הילדים. נסענו עד ללייק ג’ורג’, למקום שלא ידעתי על קיומו, והמקום היה לשימושנו בלבד לשעה בערך. היה עמוס והצ’יפס שביקשנו הגיע רק כשהגיע הזמן ללכת אבל היה כיף. שיחקתי נגד הבנות הרוסיות ולמרות שניצחתי אותן עם 99 נקודות (עבר זמן מאז ששיחקתי לאחרונה), נראה לי שהצלחתי ללמד אותן לשחק יותר טוב.

אבל זה לא מה שבאמת חשוב. מה שיותר חשוב הוא כמה מחשבות שעלו לי במהלך השמירה. היא לא באמת הייתה מאוחרת, סיימתי אותה לפני שעה (14:00) אבל כשמתעוררים לקראת שש בבוקר אחרי חמש שעות שינה, זה נראה מאוחר.
כשהגעתי לכאן, חשבתי שיהיה לי יותר טוב בגלל שאני צורך בעיקר תרבות באנגלית. אני מעביר חלק ניכר מהתקשורת היומית שלי באנגלית. לפעמים אני אפילו חושב וחולם באנגלית. אבל פה קורה לי לעתים קרובות שאני פשוט חוזר חזרה לעברית במכה, לפעמים אפילו בלי לשים לב. כשאני צריך לדבר רק עם הישראלים אז זה בסדר אבל אני מוצא שממש קשה לי לשמור על נתיב הדיבור של האנגלית ליד האמריקנים, לפעמים. אתמול סיפרתי למישהו משהו ובהתלהבות, סיימתי את המשפט בעברית בלי להתכוון. מוזר.

אני יודע שזה אידיוטי מצדי אבל רק עכשיו תפסתי את זה. כל הזמן הסתכלתי על השמירה כמו בצבא: על כניסות, נקודות תורפה, מה יכסה על מה, איומים. אבל אתמול באו אליי חלק מה-LIT והראיתי להם את שלושת הפדופילים הרשומים שידוע לנו עליהם. הרגעתי אותם שאין להם ממה לפחד אבל הם הזכירו לי פרט מעניין. אחד מהם גר באותו רחוב שבו נמצא המחנה. אתמול, בחזרה מהבאולינג, בדקתי את המספרים ברחוב והסתבר לי שהוא כל כך רחוק מהמחנה, שיונתן וברט לא מגיעים לשם בריצות הארוכות שלהם. ועכשיו תפסתי את זה: בצבא, צפיתי טרוריסטים או גנבים אלימים. פה, אין שום דבר כזה. ואני הרבה יותר רגוע.

ומסר לעובדי הכלבו אם אחד (או אחת) מהם קורא את זה. כבר הרבה זמן מציק לי שהירקות והפירות פה הם באיכות מאוד נמוכה. אני מאוד נהנה לאכול אשכולית כל בוקר אבל התותים פה רקובים לפעמים וגם האבטיחים. בצל אני רואה לעתים רחוקות. יש פה כל מיני עלים בלתי מזוהים. והמלפפון, אוי המלפפון…
רק אגיד שאני לא מתכוון להתווכח על אף מלפפון יותר בחיים שלי. אם אני אוכל להביא את עצמי לאכול אחד.

בכל מקרה, יש במחנה שלנו כמה אנשים שמנים. אני לא אנקוב בשמות כי זה כולל גם את הצוות וגם את הילדים אבל זה, בנוסף לאוכל שיש פה… מטרידים אותי. בנוסף, קראתי היום שוב את הסיפור של אורסון סקוט קארד, חוות השומן. כשאני אומר על בן-אדם שהוא שמן, אני לא מתכוון להעליב. אני לא רואה מישהו בעל משקל עודף ומתנהג כמו פרחה בלונדינית מעוד חיקוי של ‘קלולס’. כשאני רואה בן-אדם שמן, אני מרחם עליו. אני רואה מישהו שמסכן את הבריאות שלו. אני מסתכל על זה באותה צורה כמו שאני מסתכל על אנשים שמזריקים סמים או מעשנים – פשוט הורסים לעצמם את הבריאות. אני יודע שהשמנת יתר יכולה להגרם גם על ידי מחלה שלגמרי לא בשליטת החולה אבל זאת רק סיבה יותר טובה לטפל בכך.
מישהו שאני מכיר אמר לי אתמול שחבר טוב שלו נפטר בשינתו. הוא גם אמר לי שצריך לנצל את הזמן להגיד לאנשים שאתה אוהב מה אתה חושב עליהם לפני שמאוחר מדי. אחרי שזה הזכיר לי את סבים שלי, אחרי שזה הזכיר לי את אסף נומקין, זה הזכיר לי את אבא שלי. ואבא, אם אתה קורא את זה, אל תיקח את זה קשה. אני אוהב אותך מאוד ולא רק בגלל שאני חייב. לפי הסטטיסטיקה המשפחתית, אין שום סיבה שלא תחייה מספיק כדי לראות אותי מגיע לגיל שאתה נמצא בו עכשיו. אבל בשביל להשיג את זה, אתה צריך לטפל בעצמך. ואם אתה לא יכול להקפיד על התעמלות בגלל המצב הנוכחי, לפחות תקפיד על מה שאתה אוכל.

Posted in No Category, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.