החיים ממשיכים
היו אלו אבות מסויימים בסביבה שאמרו שאני לא כותב בבלוג שלי מספיק דברים שאני עושה. מה שאותם אבות לא הבינו עדיין שהוא שלא כל יום קורה משהו מרגש ומסעיר. לפעמים יש רק שגרה משעממת. בעיקר בסוף השבוע.
אז כדי להשביע רצונות מסויימים, אני כן אתן תקציר של מה קרה לאחרונה… מאז יום ראשון…
לפני כמה ימים מצאתי קצת זמן פנוי והלכתי לחדר המוזיקה של המחנה. תפסתי שם שני תאומים שהיו באמצע פעילות. הם ביחד חיברו מנגינה בעזרת הקלטה וניגון על סינטיסייזר, תופי קונגה, גיטרה חשמלית וגיטרה בס, ניגנו אותה והקליטו אותה. זה דווקא יצא לא רע יחסית לשני בני 11 שרק לאחר מכן גיליתי שלא ידעו לנגן על שום כלי. אז כשהם הפסיקו לרגע, תפסתי את איש המוזיקה, ברט, וביקשתי ממנו שילמד אותי לנגן על גיטרה. הצלחתי להגיע לתרגיל מספר שמונה (שלושה צלילים על המיתר הראשון) אבל הוא אומר שהישג של שבועיים בשעתיים זה מאוד מרשים.
נראה לי שהימים מאבדים ממשמעותם. זאת אומרת, אני עדיין יודע שהיום שבת ואתמול שישי אבל אין לכך שום חשיבות. חוץ מזה שיש לי יום חופש ביום ראשון, סרטים זה ביום חמישי, FNL והישיבה השבועית היא ביום שישי, אין שום יום מיוחד. אני בטוח שאצלכם עדיין יום שישי הוא יום מיוחד שבו מתלבשים יותר יפה, הולכים לבלות ויום שבת הוא יום שבו לא עושים כלום חוץ מלישון. אצלי זה היה יכול להיות גם יום שלישי. מעניין איזו השפעה תהיה לזה עליי אחרי המחנה או כשאני אחזור לארץ?
אתמול, כחלק מאיזו יוזמה משעשעת לימי שישי, הייתה תחרות Dodgeball. למי שלא מכיר, זה כמו המשחק ‘חיי שרה’ רק שמחולקים לשתי קבוצות, משחקים על מגרש כדורסל ואסור לחצות את קו האמצע. הקבוצה בלי החולצות ניצחו.
אני עסקתי בתרגילי קרקע. סתם, היה משעמם. פולה ודון הציעו את זה אז הלכתי. ואולי היה רוב של בנות אבל לא הייתי הגבר היחידי ואחר-כך גם הדגמתי להם שאני יכול לעשות גם פליק-פלאק. טוב, עזרו לי קצת.
סיימתי לקרוא גם את ‘סיפורי חייך ואחרים’ של טד צ’יאנג. גרג בר חושב שהוא מגדיר מחדש את המדע-הבדיוני. אני חושב שהספר טוב. לא מצויין, מדהים או מעורר פליאה בצורה קיצונית, אבל טוב. ולכן לא אקדיש לו הודעה שלמה.
‘מגדל בבל’ מתאר את המגדל המפורסם מנקודה ראייה יותר צרה, של חוצב הנקרא לחצוב את תקרת הרקיע אחרי שהמגדל הושלם. הוא סיפור חביב בעל סוף נחמד למרות היותו צפוי מעט ומה שמרשים בו הוא הירידה לפרטים של החיים על מגדל שלטפס לראשו לוקחת שנה.
‘חלוקה באפס’ הוא סיפור חלקי מבחינתי. הוא מספר על מתמטיקאית שמגלה שהמתמטיקה לא עקבית ולכן לא שמישה. הרעיון חביב ביותר ולמרות היותו מוסבר בצורה מעניינת, מצאתי את הפרטים מעט חסרים. והסיפור עצמו נגמר מוקדם מדי לדעתי.
‘הבן’ מספר על בן-אדם שעובר טיפול ניסיוני בעקבות תאונה והופך לגאון חסר-תקדים והכל טוב ויפה עד שהוא מגלה את קיומו של עוד אחד כמוהו. את הסיפור הזה מאוד אהבתי. הוא גרם לי לחשוב ולהכיר בצורה מסויימת שמבדילה כמות אינטילגנציה בין אנשים. וגם הסיום שלו היה דיי לא שגרתי וטוב.
‘סיפור חייך’ מספר על בלשנית שתפיסת חייה ושל חיי בתה משתנים כשהיא לומדת שפה של חייזרים בעלי ראיית מציאות שונה לחלוטין מבני-האדם. גם הרעיון פה מאוד יפה ומבוצע בצורה מאוד יפה. אהבתי את תיאורי המפגשים עם החייזרים ואת ההשפעות הלוך חזור על החיים שלה. מה שלא אהבתי הוא את הגיבורה, שהייתה אנמית למדי. אני לא מאמין שיש בן-אדם שבאמת יתנהג כמוהה באותו מצב.
‘האבולוציה של המדע האנושי’ היה משעשע כתהיה קצרה אל סוג מסויים של יחודיות. הרעיון שהוא מציג הוא מעניין אבל לפי דעתי, לא מפותח מספיק והיה ראוי להרחבה.
‘שבעים ושתיים אותיות’ מספר על עולם בו התעשייה והביולוגיה עובדת פחות כמו שאנחנו חושבים ויותר כמו שחשבו לפני כ-500 שנה. מבין סיפוריו של צ’יאנג, הוא זה שזכה בפרס הפחות מוכר אבל לפי דעתי הוא בין הטובים יותר. הוא רחב, מעניין ומרתק. על הרקע המעניין נפתחים בעיות וסכסוכים, שלמרות ניגודם המטריד למדע המוכר, מצליחים למשוך עד הסיום.
‘הגיהנום הוא העדר האלוהים’ מספר על עולם בו לא הוכח שאלוהים קיים אבל התגלויות מלאכים מתקיימות באופן תדיר, ובעלות תוצאות הרסניות, ומקרים בהם האדמה הופכת שקופה והגיהנום נגלה הם גם לא נדירים. ניל צריך להתמודד עם העובדה שאשתו מתה ועלתה לגן-עדן, שהוא שונא את אלוהים אבל הוא חייב לאהוב אותו כדי להתאחד איתה. הסיפור הזה הוא נטו על אנשים והתמודדות שלהם עם אסון בחייהם. על רקע כזה, הסיפור הוא מאוד מעניין ולקראת סופו מרתק ומרגש. ומאוד אנושי.
‘לאהוב את מה שאתה רואה: תעודה’ הוא סיפור הבנוי בצורת סרט המתעד תגובות של אנשים שונים על המצאה חדשה היכולה לנטרל במוח את האזור שמזהה יופי בפרצופים, על ההשפעה של המצאה כזאת על החברה ועל הנכונות של השילוב שלה במערכת החינוך. לפי דעתי, זה הסיפור הטוב ביותר בספר הזה. כמו שאמרתי לחבריי, נראה לי שהגיע המחליף של ‘המשחק של אנדר’ בתור ההמלצה הראשונה לאנשים שלא מכירים מדע-בדיוני. הסיפור הזה הוא ממש מדע-בדיוני מזוקק למרכיביו הבסיסיים: איך אנשים רגילים מתנהגים בנסיבות בלתי-רגילות. ויחסית לנושא שנראה מאוד פשוט, מובא שם מספר רב מאוד של דעות ודעות-נגד, תכסיסים ותכסיסי-נגד.
Posted in No Category, Reviews by Eran with 6 comments.
קראתי את הספר לפני כמה שנים כשהייתי במעצר
גם אני ממש אהבתי את “סיפור חייך”
ולמה אתה חושב שלא יתנו לי להשכיר את החד”א של המוסד בשביל המועדון???
הי ילדי!
אני מבינה שהתכוונת לאבא מה לעשות הוא רוצה כל יום משהו אפילו תכתוב אבא שלום אני מרגיש טוב ואצלי הכל בסדר העיקר שיראה שאתה חי למרות שלא קורה שום דבר מיוחד.
אצלנו דווקא כן התרחש משהו בלילה שבין רביעי לחמישי גנבו 3 טויוטות ואבא נסע לחפש אותן ביום שישי הוא הביא אותן 2 בנסיעה ו-1 על הגרר.
את היתר אבא יספר לך בי אמא
שלום לך בן יקר!
ביקשתי ממך שתכתוב לי מי האנשים שנמצאים איתך, מהיכן הם הגיעו , מה תפקידם במחנה.
לא ביקשתי לדעת מה אתם עושים יום יום.
אצלנו אין חדש אני כרגע עוסק בהתקנת מצלמות מפוקדות מחשב בשער, בחנית הרכבים, וברמפת המטבח, אני מקווה שזה יעזור לנו למנוע את כל הגניבות של הרכבים שמתרחשות אצלנו בזמן האחרון. המצלמות שמתקינים אצלנו חלקם הם מצלמות אינפרא אדום במקומות החשוכים וחלקם מצלמות רגילות אבל עם מיקודים שונים וכולם מקליטות רק שיש תנועה במקום שאליו הם מכוונות.
אז שלום לך בן ותבלה כמה שאתה יכול. אבא
אמרתי לך לשאול על מי שאתה רוצה.
טוב, מחר אני אעלה הודעה על מה עשינו היום ואז תוכל לשאול. או שתשאל פה ואני אנסה לשלב.
ואל תגיד שלא אמרתי לך שהנהלים הקיימים שלך לא מספיק טובים. ושצריך מצלמות.
ודותן, אני לא בטוח שיתנו לך להפעיל אפילו את החדר אוכל של המוסד כי הם משתמשים במוסד כולו כחלק מהאירוח. הם משכירים אותו גם לקבוצות גדולות או לצבא והם לא יאהבו 140 דציבלים באמצע ליל שישי.
השאלה כמובן היא כמה זה משתלם להם ביחס לכמה ישתלם להם השכירות של המועדון…
With this, I cannot help.
תצטרך להתקשר לגדי ולשאול.