The Less Interesting TimesWhat if Tomorrow Exists?

2006/07/03 הצל של הענק

סיימתי לקרוא את הצל של הענק. יש דבר אחד שמפחיד אותי. הבאתי איתי הרבה ספרים אבל גמרתי אחד תוך משמרת וחצי. טוב, הוא היה ספר ממוצע (320 עמודים). בתקווה, אראגון יחזיק אותי יותר זמן (500 ומשהו).
אזהרה נאותה: הפסקה הבאה היא תקציר הספר והיא מכילה ספוילרים מעטים לספרים הקודמים בסדרה.

למי שלא מכיר, ‘הצל של הענק’ הוא הספר הרביעי בסדרת הצל של אורסון סקוט קארד. איתו נגמרת הסדרה המקבילה לרביעיית אנדר. גילוי נאות: אהבתי את כל הסדרה של אנדר (כולל השניים האחרונים) ואת כל הסדרה של בין עד עכשיו.
אחרי שבין הרג את אשיל, אויבו הותיק מבית הספר ללחימה, הוא ואשתו, פטרה ארקניאן דלפיקי, עובדים בשביל פיטר וויגין במתחם ההגמוניה ובעיקר מחפשים את וולסקו, המדען שהיה שותף לניסוי שיצר את בין, בתקווה שיוכל לכוון אותם בצורה יותר מדוייקת אל שמונת העוברים שנגנבו מהם. בינתיים, האן טסו מבצע הפיכה ללא שפיכת דם ומכריז על עצמו כקיסר סין, וירלומי נכנסת יותר ויותר לתפקידה כאמא הודו ומנסה להוכיח שהודו גם לא צריכה את המוסלמים בשטחה והח’ליף עלי מבין שלמרות היותו הכוח המאחד של הליגה המוסלמית, הם לא נשמעים לו ועדיין מבצעים זוועות בשמו. בתוך הקערה האסייתית הזאת בוחש גם פיטר וויגין בניסיון לאחד את מדינות העולם תחת ממשל יחיד, ממשל ההגמוניה, כשמופיעים ונעלמים כוחות מוכרים אחרים כמו סוריוואנג, גראף, רקהאם, ולאד, קארן קארבי, דינק מיקר, דמפר, אפילו אנדר וגם הוריהם של פיטר, פטרה ובין שמראים להם שלמרות היותם גאונים, הם עדיין לא יודעים הכל.

סוף הסיפור מוכר לכל מי שקרא את ‘המשחק של אנדר’ ‘וקול למתים’: המלחמות נגמרות, פיטר מוכרז הגמון על כדור הארץ לכל החיים ומשרד ההתיישבות שולח את ספינותיו לזרוע את הכוכבים. הסוף כבר ידוע אבל הדרך אליו עדיין מעניינת כמו כל ספר אחר בסדרה. מה היו המהלכים שהביאו את הסיום הטוב על כנו? איך פיטר הצליח לאחד את העולם בשלום בהתייחס לתוקפנותו? איך הוא בכלל הצליח עם כל הבלגן שנוצר בהודו וסביבתה בסוף הספר הקודם? מה התפקיד של בין בכל זה? האם גראף ורקהאם עדיין משחקים שח עם כל אוכלוסיית העולם? איפה שאר פליטי בית הספר למלחמה משתלבים בכל זה? והשאלה הכי חשובה, איך נגמר הסיפור של בין ופטרה?

אני מאוד מעריך את אורסון סקוט קארד כיוצר. אני חושב שמקומו הגבוה בפנתאון המדע-בדיוני מוצדק. אני גם מאוד מסכים אם זה שיש אנשים (ולא מעט) שיודעים לכתוב יותר טוב.
דבר ראשון שהציק לי היה התרגום. בהתחלה חשבתי לעצמי: טוב, זה לא מושלם אבל זה לא מפריע. ככל שהמשכתי לקרוא ראיתי שיש יותר ויותר דברים שמציקים לי ומסיטים אותי מהתעסקות בנושא הספר להתעסקות בנושא התרגום. אם התרגום עושה את זה, זה לא טוב. היו בו מספר בעיות טפשיות כמו משפטים לא מובנים בהם חסרה מילה או אות, דברים שהגהה קלה הייתה מתקנת. הדבר השני שהפריע לי בו היה משפטים שאחרי שקוראים אותם חושבים: “מה? WTF? זה בטח תרגום ישיר.” דבר שהוא לא בהכרח טוב. אני מדבר על משפט שנגמר ב-“…לשלוח אותו למרדף אחרי אווזי בר.” זה בבירור תרגום ל-Wild Goose Chase אבל זה נשמע ממש רע בעברית וחייבת להיות לזה חלופה טובה יותר.
העטיפה לעומת זאת, למרות ההבדל המינימלי בין גופן שם הספר לגופן שם הסופר, למרות היות לא נאמנה לסיפור, נראית ממש טוב. רק עכשיו אני חושב על זה. לקח לי חצי ספר להבין מה בדיוק רואים שם. ובסוף, היא לא נכונה לסיפור. אבל היא נראית טוב.

כשזה מגיע לסיפור עצמו, אני מחלק את זה לשני חלקים: רעיון וביצוע.
הרעיון בספר הוא המשך לרעיון של כל הסדרה. פיטר וויגין, בהמשך למעלליו במשחק של אנדר, מנסה לאחד את העולם, להפסיק את המלחמות ולהוכיח לכולם, ובעיקר לעצמו, שהוא לא מגעיל כמו שאנדר חושב, שהוא לא רשע ותוקפני, אלא יכול להיות איש טוב ושליט נאור. מפריעים לו בוגרי בית הספר ללחימה, שבגלל שאפתנותם, חושבים שהם אלה שצריכים לשלוט וכל אחד מנסה לעשות את זה בדרכו שלו.
מה שאני מאוד אוהב בספרים האלו, כמו שאני אוהב את זה בכל יצירה, הוא דמויות חכמות. הדמויות בספרים האלו הן גאונים אסטרטגיים. כל מי שמקיף אותן הוא לא הכי אינטילגנטי אבל יודע עם מי הוא מתעסק. וכל בוגרי בית הספר ללחימה, וגם פיטר והוריו, מאוד חכמים. המהלכים שלהם מאוד מחושבים ומאוד ארוכי טווח והם יודעים מה הם עושים והכי חשוב, הם גם יודעים מה לא לעשות. הם יודעים שלענות את וולסקו לא יעזור. הם יודעים שכדי לבקר ראשי מדינות, צריך לבוא בצניעות וסבלנות והם יודעים שאי אפשר להכריח מדינות לעשות מה שהן לא רוצות.
כשמתעסקים עם נושאים של שליטה עולמית, יש הרבה כוחות שצריך להתייחס אליהם. אני דיי בטוח שאורסון סקוט קארד לא כלל כל אחד ואחד מהם אבל בסך הכל, המהלכים נראים מאוד מאוד אמינים. התנהלות המעצמות אמינה. אפילו כשקורה שבוגרי בית הספר ללחימה, גאוני כדור הארץ, מתנהגים בטיפשות ועיוורון, זה עדיין יוצא אמין.

הביצוע, לעומת זאת, היה יכול להיות יותר טוב. אם הספר הזה היה סרט אז הייתי משווה את אס”ק לג’ורג’ לוקאס. הוא יודע לכתוב אבל הוא לא יודע לביים. התסריט שלו מצויין, הרעיון מצויין והסיפור מצויין. הצילומים יבשים, השחקנים אנמיים, והתפאורה כמעט בלתי נראית. הכוונה היא שלמרות שיש לי הרבה דמיון, הוא היה צריך לעבוד שעות נוספות בשביל להתמודד עם כמעט כלום תיאורי רקע, תיאורים נוספים או פשוט תנועות אמינות.
עכשיו, כשאני בוגר ומנוסה, וקראתי את הספר, סגנון הכתיבה הזכיר לי מעל להכל את פרנק הרברט. אח שלי אמר את זה כשהוא שמע את ‘חולית’. פרנק הרברט כותב בצורה כזאת: הוא אמר. ואז זה קרה. והם טסו. והם דיברו. ואז הוא רכב על עקלתון. ו… הבנתם את הנקודה. ככה גם נראית לי הכתיבה של אס”ק: פסקת פלאשבק בגוף ראשון. פסקת מחשבות בגוף שלישי. ואז היא קמה והלכה ונכנסה למונית. תיאורי מהלכים מדיניים. הוא נכנס למשרד של המפקד. שני עמודים של רק שורות דיאלוג (בלי שבירות, הפרעות או אפילו תנועה של הדמויות). וכן הלאה, וכן הלאה.

למרות שזה יכול להיות מעצבן, אני עדיין נהנתי מהספר. כמו שאמרתי, למרות שאם זה היה סרט הייתי אומר שאורסון סקוט קארד צריך לשכור מישהו שיביים בשבילו, הרעיון, התסריט, מצויין. בתור חובב אסטרטגיה, מאוד אהבתי את תנועות הכוחות העולמיים ואת כל הקונפליקטים והפתרונות שלהם. למרות שהכתיבה הייתה מאט מייגעת, אס”ק השחיל פנימה בדיחות קצרות שהחליקו את ההתקדמות. ובתור אחד שקרא ואהב את הספרים הקודמים, הספר הזה חיוני לסיום הסיפור וסוגר אותו בצורה מצויינת.

נראה לי שזאת הפעם הראשונה בה נקוותה בעיניי דמעה כשסיימתי לקרוא.

Posted in Reviews by Eran with 13 comments.