יום חופשי
אתמול יצאנו ליום החופשי השני שלנו. לא ידעתי מה אני רוצה מהחיים שלי עד 19:30 כשכולם יצאו. פשוט הבאתי את עצמי ובניתי על אולי לקפוץ ל-Lake George לעשות משהו. פתאום בסוף, החלטתי להצטרף לכולם שנסעו לברלינגטון. ואתם בטח חושבים: “איפה זה ברלינגטון לכל הרוחות?” אז התשובה הארוכה היא: תפעילו את המפות של גוגל. תמצאו את וורנסברג בצפון מדינת ניו-יורק ואז תקחו קצת למעלה וימינה, מעבר לנהר. התשובה הקצרה היא: בורמונט. מסתבר שבשביל למצוא משהו מעניין לעשות, צריך לחצות מדינה.
נסעתי עם אנתוני, שרלוט, ארן ואנדרו וניסינו לעקוב אחרי חואן שניסה לנווט את הב.מ.ו. של פרי ללא הצלחה יתרה. בסוף הגענו למעבורת שרלוט-אסקס רק כדי לראות אותה מתרחקת מאיתנו. אחרי המתנה של כמה דקות למעבורת השנייה, היינו בדרכנו לאורך אגם צ’מפליין לכיוון ורמונט.
שמתי לב לדבר מעניין. בארה”ב יש הרבה הרבה מרחבים. זה לא חדש. מה שכן הוא שיש המון בתים לאורך המרחבים האלו. אני לא מדבר על ערים ועיירות. אני מדבר על בתים שמנקדים את השטח פה ושם. זה ממש מוזר. נוסעים ונוסעים, עוברים מישורים וחורשות ופתאום יש איזה בית עץ ישן עם אסם מתפרק לידו ואולי איזה שלט שמתרץ את העסק הזה: “אה, אנחנו חקלאים.”
אחרי שנסענו לאורך ברלינגטון בחיפוש אחר המלון בו כולם התכוונו לשהות (הכתובת הייתה באלפים ועברנו כמעט את כל הרחוב עד שהבנו שאנחנו במרחק 1500 בתים ומתרחקים כי המספרים כתובים בסדר הפוך), נכנסו ל-Roadway Inn. ניסינו לעשות מסיבה קטנה ושיחקנו גרסה לא כל כך יפה של המשחק “I Never” (אם לא הייתם בקולג’ אז מספיק שראיתם ‘אבודים’ כדי להכיר אותו).
אני לא מאמין לזה. שתיתי רק משקה אוכמניות מוזר ובירה שעירבבתי עם קצת וודקה אבל הייתי שפוך עוד לפני שהחלטנו לנסוע לפאב. אני זוכר כמעט הכל חוץ ממשהו שכתבתי על היד (שעכשיו אני לא יודע למה זה אמור לשמש) וכמה שילמתי על הנסיעה במונית (אני מנסה לעקוב אחרי ההוצאות שלי). אני זוכר שלא שתיתי יותר כשהגענו לפאב. הצלחתי ללכת בקו ישר. לא הקאתי ולא השתנתי על כספומט. אני חושב שזאת הפעם הראשונה בה הייתי ממש Piss Drunk.
כשהחלטנו לסיים את המסיבה ולקחת מונית חזרה למלון (משום מה, החליטו שאני לא שיכור ואני צריך לנהל את החשבון מול הנהג – הפלתי את זה על ג’סי) הגעתי לחדר ופשוט התרסקתי על המיטה. אני לא זוכר הרבה ממה שקרה אחר כך חוץ מזה שזה היה מצחיק וריאן אמר שהמיטה שלו כי הוא שילם על החדר… וכשהתעוררתי בשמונה בבוקר, הוא היה שפוך על הרצפה, ברנדון, שבכלל לא היה אמור להיות בחדר, היה בחריץ שבין המיטה לקיר ודארן היה בתנוחה מביכה וקרוב מדי אליי. וכשחזרתי מהשירותים, היו לי שני סנטימטרים של מיטה לישון עליהם.
אחרי שעתיים שהוקדשו להעיר ולעורר את כולם, נסענו במורד הכביש למסעדה בשם Friendly’s לאכול ארוחת בוקר. הגענו לשם באחת-עשרה והזמנו. כשהאוכל הגיע, זאת כבר הייתה יכולה להיחשב ארוחת צהריים. אחר כך כבר תפסתי טרמפ עם סיי וקורי (בן-אדם שנראה שיכור גם כשהוא לא) לקניון. בקניון לא היה כלום לעשות אז נסענו למרכז העיר שם פגשנו את כולם וישבנו לשתות קצת. כמה מהבריטים והאירים החליטו ששלוש בצהריים זה הזמן הכי טוב להוריד סטלה. אחרי שהתבשלנו קצת בשמש, החלטנו לחזור חזרה ל-Lake George ואולי גם לראות את סופרמן חוזר.
הצלחנו להגיע חזרה בלי לטעות יותר מדי בדרך ואכלנו עוד קצת גלידה. בסוף עצרנו בדרך לאכול ארוחת ערב שהייתה לא רעה בכלל ועד שהגענו לקניון עם הקולנוע, גילינו שהסרט התחיל וההצגה הבאה היא בזמן שאנחנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו לתפוס.
פה דברים התחילו להסתבך קצת. כשניסינו לחזור למחנה… טוב, אפשר להגיד שגילינו הרבה מאוד מלונות ומסעדות בדרכים קטנות ונסתרות מסביב להרים. זה לא היה מרגש כמו הפעם שאני ועמיחי הלכנו לאיבוד על כביש מהיר בגדה המערבית אבל זה בהחלט היה מעניין.
וכשחזרנו, לפני שעה וחצי, היה במחנה את מופע יום העצמאות שלהם. לא ראיתי מופע זיקוקים כזה טוב כבר הרבה זמן.
טוב, אני צריך לפנות את המחשב. אז… בפרקים הבאים…
‘הצל של הענק’ – ספר טוב עשוי גרוע – ‘וכיפה סגולה’ – ביקורת על שני סרטים שכדאי שאני אביע דעה עליהם.
Posted in No Category by Eran with 4 comments.
שים לב שהמספרים של הבתים הם באלפים, כי הם סופרים גם את הבתים האלה בצד הדרך – בהרבה מקומות בארה”ב וקנדה, יש רחוב שנמשך לאורך כל הכביש בין עיר אחת לאחרת (אלא אם כן זה כביש ראשי), ויש לבתים שעליו מספרים, אפילו שלא נראה שהם שייכים לאיזשהו ישוב. הקטע המצחיק הוא שהבתים לא ממסופרים בצורה סדרתית, אלא מתוך התחשבות בכך שבעתיד אולי ירצו לגור שם עוד אנשים. אז אתה נוסע ועובר את בית 1400, עובר עוד איזה קילומטר והנה עוד בית שמספרו 1950.
Cool.
בא לך לקנות עוד אוכל לחתול? השקית שנתת לי תיגמר בקרוב, בקצב שאני מאכיל אותו (כל יום בערך). ולא, אני לא קונה אוכל לגוש הפרעושים המהלך הזה, ברגע שנגמרת האספקה הנוכחית הוא מתחיל לחיות על דיאטה של מי ברז.
Your Call.