The Less Interesting TimesI've Been Trying to Reach the Present for Years

2009/09/18 פרק שלישי – ימים בחיים אמיתיים

לתחילת הסיפור. לתחילת הפרק. בפעם שעברה.

06/03/1994. 0903
“תסביר, במילים שלך, מה אתה עושה.”
“מה שאתה רוצה… אבנים, מתקנים, נשקים, חומרי נפץ, מכונות, רכיבים חשמליים, טנקים, מטוסים, נושאות מטוסים, חלליות… טוב, חלליות עוד לא ניסיתי. אבל אם תראה לי איך זה נראה, תסביר לי איך זה עובד ותן לי את המימדים אז אני מסוגל לשכפל את זה. אני לא יודע מאיפה זה מגיע. הוצאתי אותם, את הערפל הכחול, מרצפות, מקירות, משולחנות ופעם אחת אפילו משועל מת. כשהם אצלי ביד, אני יכול לפסל אותם לכל צורה וכל הרכב שאני רוצה. אם אני יכול לדמיין את זה, אם אני יכול לראות את זה בראש, להבין את המכניקה, אז אני יכול ליישם את זה במציאות. אבל שלא תחשוב שזה קל. כשאני מוציא רק מספיק ניצוצות בשביל להרכיב קופסת גפרורים זאת לא בעיה. אבל ככל שאני מוציא יותר, ככל שהדגם יותר מורכב, זה נהיה קשה יותר. לפני כמה שנים ניסיתי ליצור מכונית. לא שבאמת תעבוד, רק הגודל והדחיסות. זה לא היה יפה.”

“דיי! פאק! תפסיק!”
“תמשיך.”
“אה!” ידו של נתנאל עפה מאליה, כמו נכוותה בלהבה. אבל הוא החזיר אותה לפניו, מתרכז במה שהתחולל סנטימטרים ספורים מלפניו. בשתי ידיו, מהר ככל שהיה יכול, הוא העלה את הניצוצות הכחולים מרצפת הפרקט והרכיב אותם כהמשך לחבל אותו גלל עוזר מעבדה על גלגלת ענקית בקצה השני של החדר. החבל היה מתוח ביניהם, מראש הגלגלת, לאורך חדר הניסויים, אל הסערה הכחלחלה בין ידיו של נתנאל.
“אני לא יכול להמשיך יותר. אני מאבד את זה,” הוא אמר.
“אתה יכול. תמשיך,” אמר הקול המונוטוני מהרמקולים.
נתנאל ידע שהם צופים בו דרך הזכוכית החד-כיוונית מאחוריו. אבל הוא לא העז להסתכל, לנסות למשוך חמלה, מאותה סיבה שלא העז להסתכל על הגלגלת למרות שקצב המשיכה הלא אחיד העיד על כך שהכמות שהצטברה הייתה מרשימה ביותר ועוזר המעבדה נאבק בידית כדי להמשיך לגלול באותו הקצב. הוא לא העז להסיט את מבטו מכיוון שמה שביצע דרש את כל תשומת ליבו. הוא הרגיש את המשיכה, הוא הרגיש את הכוח נוזל ממנו. דרך עיניים שכבר החלו להתערפל מזיעה ומאמץ הוא הצליח לראות שהחבל שיצא לא היה שלם. הוא היה פגום, עם מקטעים חסרים, כמו רכב באמצע בנייה מחדש. הוא הרגיש כאילו הוא עומד להתמוטט כל רגע אבל הוא לא היה מוכן להודות בתבוסה. ואם היה מסתכל על משהו, כל דבר אחר, הוא ידע שיפסיד. ותבוסה לא הייתה תוצאה מתקבלת על הדעת. הוא צריך להוכיח את עצמו, להראות שהוא החזק, שהם לא יכולים לשבור אותו. בשביל ההורים שלו, בשביל החברים שלו, בשביל דנה, בשביל כולם. הם נמנעו מלהשתמש במילה מפאת הקלישאה והיומרנות אבל הם היו הגיבורים. תפקידם היה להתמודד עם דברים ששום גורם אחר לא יכול להם. מה הוא אמור לעשות בזמן אסון הטבע הבא, בזמן שבלאסטר עוין ישייט בשמי הארץ, אם הוא לא יכול להתמודד עם דבר קטן כמו זה?
עיניו יצאו ממיקוד והוא הכריח את עצמו להישאר מרוכז, מקשת את גבו ומקשיח את שריריו. זה היה הדבר האחרון שזכר לפני שהתעורר על הרצפה. אנשים עמדו מעליו, חלקם לבנים וחלקם כהים יותר אבל יותר מזה לא הצליח להבחין. הקולות גם כן היו מעומעמים אבל הוא הצליח לקלוט כמה צהלות, כמה התייחסויות לשיא של אהרון וכמה מילים מרגיעות לפני שאיבד את האחיזה במציאות.
כשהתעורר שוב זיהה את המיטה במרפאה. חולצת המדים שלו הייתה פתוחה ושרוולה מורם כדי להשאיר מקום לעירוי בורידו. המאמץ להשאיר את עיניו פתוחות התיש אותו אך הוא סרק את הסביבה וזיהה את אייל יושב על כיסא לא רחוק ממנו, קורא עיתון בגבו אליו. “מי זה אהרון?” נתנאל פלט וגרונו צרב רק משלושת המילים האלו, חוץ מהעובדה שהוא הרגיש כאילו מסטיק בטעם צפרדע התפגר לו על הלשון.
“הא, הוא ער.” אמר אייל, הניח את העיתון וקירב את הכיסא אל המיטה.
“מי זה… אהרון?”
“איך אתה לא מכיר? אהרון הוא היוצר הקודם, היחידי שהיה לפניך. אל תחשוב שהקטע עם החבל היה עינוי קטן במיוחד בשבילך. זה היה אימון סבולת ליוצרים וממירי חומר אחרים וגם דרך לבדוק את הגבולות שלכם. ואתה, עם השלוש וחצי קילומטר של חבל שלך, ניפצת את השיא הקודם לחתיכות. אני חושב שאפילו קבעת רף דיי רציני בשביל הממירים.”
“שלוש וח… וחצי?!” נתנאל לא היה מסוגל להאמין. הוא לא הצליח לעמוד בדיוק כמה זמן הוא בילה באותו חדר קטן ובטח שלא ניסה לעקוב אחרי הכמויות ברגע שעוזר המעבדה החל לגלול את החבל במהירות אבל שלוש וחצי קילומטר? הראש שלו כאב מדי מכדי לעשות את החשבון אבל זה בטוח היה יותר מסה מכל מה שיצר מעודו.
“ואז התעלפת מאפיסת כוחות. וחבל. אמרו לי שזה היה חתיכת מופע יום העצמאות כשכל הדבר הזה התפרק.”

Posted in No Category by Eran with 4 comments.