פרק שלישי – ימים בחיים אמיתיים

לתחילת הסיפור. לתחילת הפרק. בפעם שעברה.

08/02/1994. 0248
“תסביר, במילים שלך, מה אתה עושה.”
“אני לא יכול פשוט להראות לכם?”
“אנחנו צריכים את הסבר מוקלט. חלק מהפרוטוקול.”
“טוב. בסדר. איך אני מסביר לכם את זה? זה כאילו בכל משטח שאני מסתכל עליו, אם אני באמת מסתכל עליו אני רואה חורים. חורים קטנים, מיקרוסקופיים. למען האמת, כשהייתי קטן, כששאלתי אנשים אם הם גם רואים אותם והם ענו לי שלא אז חשבתי שאני יוצא מדעתי וגם–”
“הישאר מרוכז בנושא בבקשה.”
“כבד משהו… טוב. אז אני יכול לפתוח את החורים האלו, להרחיב אותם, כמו לפתוח צנצנת חמוצים או משהו כזה. ואם אני פותח שניים אז אני יכול גם לחבר אותם, ליצור סוג של מנהרה בין אחד לשני, סוג של… נו, איך קוראים לזה?”
“חור תולעת.”
“בדיוק. וככה אני יכול לעבור ממקום אחד למקום אחר ממש בלי לעבור את הדרך ביניהם. הבעיה היחידה היא שאני צריך להיות מסוגל לראות את שני החורים האלו.”

“אז מה הכי מעצבן בשמירות?”
“שהן קיימות?”
אייל נעץ בנתנאל מבט מעוות. “השנינות שלך הורסת אותי.”
“נכון?” נתנאל חייך ומשך בכתפיו, מזיז את רצועות האפוד מעט קדימה והחוצה כך שיתלו על עצמותיו.
“אז אני אסביר לך מה מעצבן,” אמר אייל והחל להתהלך מסביב לבוטקה הקטנה שהייתה העמדה שלהם. אלומת האור הייתה חדה וארוכה ואייל עבר בה הלוך חזור. שיערו הקצר והמתולתל נראה כמו הילה קטנה סביב ראשו ואפודו בלט קצת סביב ביטנו. אייל היה בחור ממוצע עם פרצוף שכמעט תמיד חייך וגזרה שאם רק היה עושה יותר כושר היה נראה טוב במקום רק ‘בסדר’. “מה שמעצבן הוא שהשמירות בצבא, ובמיוחד פה, הן יותר בשביל לנסות ‘לחנך’ אותך,” הוא סימן את המרכאות באצבעותיו, “ללמד אותך משמעת. אין באמת סיבה שאנחנו נעמוד פה ועוד מהצד הפנימי של השער. אנחנו באמצע שום מקום, באמצע העורף, גדר חשמלית מקיפה את כל האזור ושביל הכניסה שלנו מתחבר לדרך שגם הכביש שאליה היא מתחברת לא יכול אפילו לטעון שהוא כביש משני.”
נתנאל הרים גבה בחצי חיוך אבל האור היחידי הגיע מתוך המבנה הקטן מאחוריו ואייל לא ראה את פניו. במקום זאת, אייל שלף את הפנס מאפודו והאיר מסביב על הטנקים והנגמ”שים העטופים ביריעות אטומות שמילאו את קומת הכניסה של המתקן. הכיסוי של בסיס מאור היה מחסן חירום ליחידת מילואים ואת תקינות הרכבים בדקו אולי פעם בשנתיים, אם התחשק להם להיות קפדניים. הכיסוי עבד טוב. הבסיס היה מבנה שלא שמים לב אליו או מיד שוכחים במקרה וכן היה יוצא למישהו לעבור באזור. הכניסה האמיתית למכלול התת קרקעי הייתה מאחור בפינה, בתוך משרד סגור והייתה מוסתרת ברצפה. ואם לשמור בנשקייה היה עוד סביל, מכיוון שלפחות שם עברו אנשים מדי פעם, לשמור בשער היה שעה של שעמום מוחלט.
“והבעיה השנייה,” אמר אייל אחרי שבחן את אחד הטנקים מקרוב והחזיר את פנסו לאפוד, “היא הסידור.”
“הסידור?”
“זוכר שאמרו לנו בטירונות שמדענים בדקו וקבעו ששש שעות שינה מספיקות לגמרי לבן-אדם מבוגר?”
“כן.”
“אז זה נכון. מה שלא סיפרו לך הוא שזה שש שעות שינה עמוקה וללא הפרעה. ואנחנו לא באמת מקבלים שש שעות לישון. משחררים אותנו בשעה מסוימת ככה שיהיה לנו שעה להתארגן, שעה של שמירה ועוד שש שעות לישון. אבל לא תמיד משחררים בדיוק בזמן. וצריך לקום לשמור. אז אתה קם קצת לפני הזמן כי לוקח כמה דקות להגיע. ולפעמים מאחרים לך ולוקח עוד כמה דקות להגיע חזרה למיטה. ואז מעירים אותך מוקדם יותר בבוקר כדי שתהיה מוכן בזמן למסדר. ואם אתה סופר גם את כל הזמן שלוקח באמת להירדם אתה רואה שאנחנו לא באמת מקבלים שש שעות שינה.”
“שוב אתה מתלונן, אטראן?” מישהו צעק ממורד טור המשוריינים. הפנסים היו דלוקים בידיהם של אייל ונתנאל לפני ששמו לב. “קצת קופצניים הלילה?” אמר רונן והרים את ידיו לגונן מהאור. נמרוד היה לידו ושניהם התקדמו לכיוונם בצעדים איטיים.
“זה שאתה לא צריך לישון, לא אומר שגם אנחנו לא,” אמר נתנאל.
אייל הפנה את הפנס לשעונו וראה שהשעה היא 2:58 לפנות בוקר. “מרגישים נדיבים היום. יפה מצדכם.”
“לי זה לא משנה,” אמר רונן ודחף את ידיו אל תוך הרצועות של אפודו. “אני רק מחכה לכם. אין לי שום בעיה לעמוד פה כל הלילה כל עוד נותנים לי חפיסת קלפים או משהו.”
“תזכיר לי לקנות לך ליום הולדת,” אמר נתנאל וכיבה את פנסו. “יאללה, בוא נלך. אני מת לישון.”
“אז כמו שאמרתי,” אמר אייל והחזיר את הפנס לאפוד. “ללכת למעלית, לרדת למינוס ארבע, למצוא את המפקד התורן, זה ייקח המון זמן.”
“ומה אתה מציע?” שאל נתנאל.
בתשובה לזה אייל רק חייך. נתנאל כבר זיהה את החיוך הזה כסימן לכך שמשהו שהוא כנראה לא יאהב עומד לקרות. אייל הסתובב הצידה מהם והתרכז מאוד בחלק מהרצפה. נתנאל לא היה יכול להתעלם מכך שהוא כיוון את ידיו דווקא אל אזור בבטון שהיה מחוץ לאלומת האור שיצאה מהבוטקה. אייל, משום מה, העדיף לבצע במקומות כמה שיותר נסתרים. אבל עדיין, בתוך הצללים הם הבחינו במשהו זז. במקום שבו היה חושך דהוי החל להתפשט כתם של שחור חזק יותר, מבריק יותר ומנצנץ. העיגול גדל ככל שאייל סובב את ידיו ימינה, כאילו החזיק כדורסל אך השתמש בו כמו הגה. כשהעיגול היה כגובה אדם בקוטרו, אייל דחף את ידיו קדימה ומשהו ברצפה התחלף. במקום חושך או שחור היה אפשר לראות אור אבל לא על הרצפה או נובע מהרצפה אלא מגיע ממקום כלשהו מעבר לרצפה. כולם התגודדו סביבו והסתכלו מטה.
“איפה שמת את זה, לעזאזל?” לחש נמרוד כשהבין שהוא מסתכל על מסדרון מוכר אך מזווית לא נכונה.
“אתה יודע איך יש גגון קטן מעל החמ”ל? אז שם.”
“גאוני,” אמר נמרוד.
“אתה בסדר,” אמר רונן.
“אחריך,” אמר נתנאל.
“הכבידה תתהפך אז פשוט תחליק,” אמר אייל והתיישב על הרצפה, מעביר את רגליו דרך הצוהר שפתח. הוא הוריד את עצמו על תוך החור ואז דחף ונעלם מהעין. נתנאל שאף ארוכות והוציא אוויר, חוזר על הפעולות במדויק עד כמה שהיה יכול. הוא הרגיש את המשיכה השונה ברגע שהכניס את רגליו. בעוד כל הגוף שלו אמר לו שלמטה זה אל תוך הצוהר, רגליו אמרו לו שלמטה זה אחורה. ואז גם הוא דחף, החליק פנימה, על הגגון הקצר ומעבר לו כשני מטר מטה אל רחבת הכניסה לחמ”ל. אייל חיכה לו שם וניסה לתפוס אותו אבל שניהם נפלו לרצפה ברשרוש אפודים. נתנאל הרגיש משהו מטפס במעלה גרונו וניסה לעצור את הרפלקס ולהשתלט על הורטיגו ואייל ניסה לצחוק בקולי קולות אבל בלי שישמעו אותו. אייל סימן עם אגודל מורם אל מעל הגגון ואז סובב את ידו שמאלה, סוגר את הפתח ומשחרר את הקשר.


Posted in Stories by with comments disabled.

Pingbacks & Trackbacks